"הגננת" (מוקרן במסגרת שבוע המבקרים)
מה קורה קאן? סרטו השני של נדב לפיד לאחר "השוטר" חוזה המחאה החברתית, הולך הפעם בכיוון שונה לגמרי ועוקב אחר גננת (שרית לרי) שמגלה באחד מילדי הגן כישרון פואטי, ומפתחת יחס כפייתי כלפיו וכלפי השירה שלו.
איך היה? זה בסדר להפגין יומרה כל עוד שאתה מצליח לעמוד בה. "הגננת" ממש מתנשא עד האולימפוס בפרטנציות שלו, אך משכיל להצדיק זאת. במונחי הכדורגל שלפיד כל כך אוהב, הוא עושה כאן דריבל ארוך ומתריס בדרך אל השער ומסרב להיפרד מן הכדור, אך בסופו של דבר משכיל להפגיז בעיטת בננה ולהנחית אותו ברשת. הצפייה בסרט אינה קלה, אך מתגמלת, שכן לפיד שוב מתגלה כקולנוען שיודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד ואיך. התוצאה לפיכך שונה ומהפנטת אך בעיקר עשירה, חכמה ורהוטה. מחווה כזו למחווה הכתובה בפרט ולשירה בכלל, מזמן כבר לא ראינו, בטח שלא בקולנוע הישראלי.
מובן שמגיע ל"הגננת" דיון נרחב יותר כשיופץ בישראל. עד אז, כדאי אולי לציין רק שתי נקודות מרכזיות: קודם כל, שבדיוק כמו "גט" לפני כמה ימים, גם הסרט הזה נלחם בהשחתה העכשווית שעושים לעברית בקולנוע ובכל מקום אחר, ומציג אותה במלוא טוהרה, הדרה ותפארתה. שנית, שאף כי לכאורה הוא שונה לגמרי מ"השוטר" האקטיביסטי, הרי שגם בו יש ממד חברתי-אקטואלי מובהק. לפיד מתאר כאן כיצד ישראל והעולם בכלל הפכו למקום שמוכתב אך ורק בידי כוחות השוק, ואיך השירה והמילים מנסות להילחם על זכותן להתקיים במרחב כזה, ולהוכיח שגם אם אין להן עתיד, מובטח להן נצח. "הגננת" הוא סרט יפהפה.
הרגע הבלתי נשכח: המחווה הכי מרגשת שנראתה בקולנוע הישראלי לשירתם של אוהדי הפועל תל אביב בכדורגל ולזו של אוהדי כדורגל בפרט סצנה שבה אחד מילדי הגן מלמד את הגיבור כיצד לזמר את פניני הטריבונה, וכך במקום "יונתן הקטן" הם שרים בחצר "שער חמש עולה באש...".
מסביב להקרנה: בזכות "השוטר", לפיד עשה לעצמו שם בצרפת. כתוצאה מכך, סרטו השני כיכב שוב ושוב בסקירות שהתפרסמו בכלי התקשורת של המדינה לקראת הפסטיבל. אמש התברר גם כי מרוב ההערכה אל היוצר הישראלי, התעשייה הצרפתית החליטה לא להסתפק בשבחים מרחוק, ובחרה לייבא אותו אליה.
וכך, לפי פרסום בעיתון לה פילם פרנסה, שאושר בידי לפיד, סרטו השלישי של הבמאי ייעשה בהפקה צרפתית. אף שגיבורו יהיה ישראלי, הוא יצולם בקרוב בפריז וידבר בעיקר בשפתו של מולייר. הדרמה תקרא "מיקרו-רובר" (על שם המקור הצרפתי למילון אבן שושן) ואיש לא יופתע אם גם בסופו של דבר תגיע לריביירה.
מה יקרה מקאן והלאה? אמנם "הגננת" הוא סרט מאתגר וקשה לעיכול, אך לפיד הצליח לעבור את מבחן האש של קאן. הצופים הרבים בהקרנה נותרו בריכוז מוחלט לאורך כל הזמן ובסופו של דבר קיבלו את הבמאי בסטנדינג אוביישן ארוך. יתרה מזאת, מיד לאחר מכן התפרסם שיר הלל ב"הוליווד ריפורטר", כלי התקשורת החשוב ביותר בתעשייה בכל הקשור לביקורות שוטפות מן הריביירה. בין השאר, העיתון האמריקני הכריז שהיצירה הזו מוכיחה כי לפיד הוא אמן מן השורה הראשונה, ואף חזה כי היא עוד תזכה בהמשך לתהודה רבה ברחבי העולם.
"פוקסקצ'ר" (מתחרה במסגרת התחרות הרשמית)
מה קורה קאן? לאחר "מאניבול", מגיש בנט מילר סרט נוסף המבוסס על סיפור אמיתי מעולם הספורט האמריקני. במקרה זה, מדובר בטרגדיה של שני אחים ומתאבקים אולימפיים (מרק רופלאו וצ'אנינג טאטום) שנלקחו תחת חסותו של מיליארד אקסצנטרי (סטיב קארל) ומכאן מתחיל רצף אירועים פסיכוטי.
איך היה? לפני "פוקסקצ'ר", לא נעשו סרטים רבים על היאבקות. מצד אחד, זה די מפתיע, כי בספורט הזה יש כוחניות ומיניות שאמורה לשרת היטב יוצרים. מצד אחר, זה בעצם די הגיוני, כי בענף האולימפי הזה יש גם משהו מסורבל ומגושם שעלול להכשיל קולנוענים. כך אכן קורה בדרמה הזו, שלעתים קורסת תחת הסגנון המעושה של מילר, ותכניה המרתקים לפעמים נמרחים או הולכים לאיבוד.
עם זאת, הסיפור שעומד במרכז הסרט מספיק חזק כדי לרתק את הצופה, והתצוגות של שלושת השחקנים הראשיים ראויות לכל מחמאה אפשרית, ואכן כבר מקבלות אותם. כך ש"פוקסקצ'ר" אינו מותיר חותם כמו "מאניבול", אך בהחלט קשה להתעלם ממנו.
הרגע הבלתי נשכח: הסצנה שבה המיליארדר, שאט-אט מתגלה כמעין שילוב קודר וביזארי של מיסטר ברנז ושל גיבור "פסיכו", מאלץ את אחד מבני חסותו האומללים לשבור את לשונו כדי להלל את שבחיו הפאתטיים.
מסביב להקרנה: "פוקסקצ'ר" מספק לקארל את תפקידו הרציני והקודר עד כה, ולכן מעתה והלאה השחקן שנודע כקומיקאי ייאלץ לענות על שאלות בקשר לתפנית המקצועית הזו. התהיות התחילו כבר אתמול, במסיבת העיתונאים לכבוד ההקרנה, והשחקן ענה בתשובה מעניינת "אין כל כך הרבה הבדל בין לעשות סרטים כאלה ובין לעשות את 'בתול בן 40'", אמר, "אני בא באותה גישה גם כשזה סרט רציני וגם כשזה סרט מצחיק יותר. אחרי הכל, הדמות שלי לא יודעת אם היא נמצאת בדרמה או בקומדיה".
מה יקרה מקאן והלאה? "פוקסקצ'ר" אמור היה לקחת חלק במירוץ לאוסקר 2014, אך בגלל התחרות הצפופה נדחה לשנה הזו. לפי התגובות מיד בתום ההקרנה, זו היתה החלטה חכמה, והסרט כבר סימן את עצמו כראשון בתור לפסלונים השנה. בעיקר אמורים הדברים לגבי סטיב קארל, שהוזכר אמש בכל כלי תקשורת אמריקני אפשרי כפייבוריט המיידי לזכייה בפרס השנה. כרגע יש הסכמה רחבה ומתלהבת סביב העניין, אבל כדאי לצנן אותה: הטקס הרי כמעט בעוד שנה, וזה מספיק זמן כדי שדי והותר שחקנים יעקפו את הכוכב בסיבוב.
מסביב לפסטיבל
יום לאחר הסקנדל האנטישמי סביב הסרט על דומיניק שטראוס-קהאן, העכירה את שמי הריביירה סערה נוספת, והפעם מכיוון מוסלמי.
הסיפור התחיל כבר בערב הפתיחה של האירוע, עת בין הצועדים על השטיח האדום היתה גם לילא חאתמי השחקנית האיראנית המצוינת שזכורה בעיקר מ"פרידה". כמיטב המסורת הצרפתית, זכתה הכוכבת הפרסית לנשיקה על הלחי מז'יל ז'קוב - הנשיא הוותיק של הפסטיבל, ויהודי שבילה במסתור את תקופת השואה.
עתה, כמעט כשבוע לאחר מכן, מתברר כי הנשיקה התמימה הזו עוררה את זעם הרשויות באיראן. לפי פרסומים בתקשורת הצרפתית, שמתבססים על כאלה בתקשורת האיראנית, הרשויות הלאומיות זועמות על כך שהשחקנית הסכימה להושיט את הלחי שלה. "מי שמייצגות את איראן באירועים בינלאומיים, חייבות לכבד את כללי הצניעות שלנו, פן יפגעו בתדמית המדינה", הכריז סגן שר התרבות, חוסיין נוסחבדי. "בין אם היא אמנית או לא, האשה האיראנית היא סמל התמימות והצניעות. לפיכך, ההתנהגות הזו בפסטיבל קאן אינה ראויה ואינה עומדת בקנה אחד עם עקרונות הדת".
ז'קוב, מי שמלכתחילה סיבך את השחקנית, יצא להגנתה והכריז בתגובה "אני מי שנישקתי את חאתמי. עשיתי זאת כשהיא מייצגת בעיני לא את עצמה, אלא את הקולנוע האיראני כולו".
ובין כל המחלוקות, יש בריביירה גם אחד שכבש את כל הלבבות: הייגן, הכלב שמככב בסרט ההונגרי "White Dog" ולאחר הפרימיירה שלו צעד על השטיח האדום בחן ובטבעיות, כאילו המלונה שלו מלאה לא רק בעצמות אלא גם בשלל אוסקרים. לאחר המפגש עמו, כל נוכחי הפסטיבל רק משתוקקים שילקק גם את הלחי שלהם, ומעתה והלאה עולם הקולנוע מצפה לכל נביחה שלו.