הספר "ילדיהם של שומרי הפילים" נפתח כאשר הכומר המקומי ואשתו נעלמים. כך לפחות מנסה למכור לנו את העלילה הסופר פטר הוג ("חוש השלג של העלמה סמילה"). מאוחר יותר אנחנו מגלים שהכל התחיל הרבה לפני שאנחנו מתוודעים לעלילה, אבל בכל זאת, צריך להתחיל איפשהו, ושם בוחר המספר להכניס אותנו לתמונה.
לאחר שהם מקבלים את הבשורה המרה, ילדיהם של הכומר ורעייתו מנסים להבין מה הוא פשר התעלומה, ולאן נעלמו הוריהם. כדי לעשות כן, הם נאלצים לעבור הרפתקאות שונות ומשונות, כשבעקבותיהם שורה ארוכה של טיפוסים המנסים גם הם לצוד את הזוג. אכן, "טיפוסים" היא ההגדרה הנכונה לחלקן הארי של הדמויות בספר הזה, מאחר ופטר הוג לא מרחם על הקורא כשהוא מייצר דמויות אקסצנטריות כאילו בסרט נע. אין זה משנה אם מדובר באחותו של המספר, מנהל בית הספר או כלב המשפחה הנאמן, כל הדמויות בספר זה מחזיקות בתכונות חיצוניות ובתכונות אופי בולטות וייחודיות, דבר המקל על אפיונן כארכיטיפ זה או אחר.
בנוסף, עלילת הספר מתרחשת באי הדמיוני פינו, עובדה המעניקה לסופר את החירות לבנות את הכפר הקטן והמוזר שלו, המאוכלס באותם תושבים אקסצנטרים מהפסקה הקודמת. האי הזה, על תושביו ועל האווירה המיוחדת שלו, יכלו בקלות לצאת מפרק צבעוני במיוחד של סדרת הטלוויזיה "הצלצול הגואל" אם דיוויד לינץ' היה מביים אותו.
ההרפתקאות הדמיוניות שפטר הוג מעביר את הגיבורים שלו, בשילוב ההומור וסגנון הכתיבה הקליל שמאפיין את רובו, היו יכולים להפוך את הספר הזה להרפתקת נעורים מהנה, אך כאשר הוא מתחיל לעסוק בפילוסופיה הוא מאבד את התאוצה ועמה גם את הקוראים. מילא אם הסיפור היה מתגלה כאלגוריה רבת משמעות באמצעותה ניסה המחבר להעביר את הרעיונות שהוא מביא מבעד לפיו של הגיבור. אך משקלן הסגולי של התיאוריות בעלות החשיבות הרבה בעיני עצמן מתגלה כנמוך בהרבה מזה אשר מוצג לנו בתחילה, ומה שמתקבל בסופו של דבר הוא מין "צופן דה וינצ'י" בתוספת מנות גדושות של פילוסופיה בגרוש.
זהו אחד מאותם ספרים הנשענים על רעיון ערטילאי המתחבר היטב במוחו של הסופר, אבל לא מצליחים לעבור היטב אל הכתב. הרעיונות הפילוסופיים והחיים הגשמיים שמתערבלים להם בטקסט בצורה מבולבלת ולא אחידה עשויים לבלבל את הקורא בעודו מנסה להבין למה התכוון המשורר ולמה לכל הרוחות הוא מרגיש צורך לסטות מהקו שהוא עצמו הטווה, רק כדי להעביר את שברי הרעיונות הללו, שאינם מגובשים מספיק בכדי להחזיק עלילה שלמה.
הסיפור מתואר דרך עיניו של בנה הצעיר של המשפחה, וככזה, הוא מועבר יפה דרך העיניים התמימות שלו. זאת, כמובן, למעט נפילות חוזרות ונשנות כאשר הגיבור שוכח שהוא אמור להיות נער צעיר, והוא מבטא פתאום מחשבות מתוחכמות מדי, או ראיית עולם מפוכחת מדי ביחס לזו המוצגת לשאר אורכו של הספר. פעמים אחרות, לעומת זאת, הוא מתיילד מדי, כאילו נזכר בגילו הצעיר ומנסה לאזן את הגישה הבוגרת מדי שלו עם הבלחות ילדותיות.
פטר הוג השקיע רבות בבניית ההווי המיוחד של האי בו מתרחשת העלילה, והוא מסרב לאפשרות כי הקורא יפספס דבר וחצי דבר מהעבודה הקשה שעשה. על מנת לעשות כן, הוא דואג שהגיבור שלו יחשוף בפני הקורא אנקדוטות משעשעות כאלה ואחרות מעברה של העיירה. גם אם האנקדוטות הללו מסייעות להבנת השתלשלות העניינים, הן מועברות בצורה מעט מגושמת, הפוגעת באפקטיביות שלהן.
אך הבעיות הקשה ביותר ב"ילדיהם של שומרי הפילים" היא המאמץ הרב שמשקיע הסופר כדי ליצור את האגביות המעושה בה הוא נכתב. אנחות המאמץ שלו כמעט ונשמעות באוזניו של הקורא והזיעה נוחתת מפדחתו הישר אל בין האותיות ומערבלת אותן בעוד חצי התחכמות מיותרת, שלא רק שאינה תורמת לעלילה, אלא גם מובילה לעוד בלבול חסר טעם. חבל, כי בלי כל ההתפלפלויות המיותרות, היינו יכולים לקבל ספר מהנה, גם אם הדבק שמחבר אותו מעט יבש בקצוות.
ילדיהם של שומרי הפילים / פטר הוג, בתרגום צילה אלעזר, הוצאת כתר, 400 עמודים