ב-2009 עלה העיתונאי יונס יונסון (הגרסה השבדית לכדורגלן המיתולוגי חזום חזום) על קונספט מנצח: סיפור סאטירי בסגנון פורסט גאמפ, עם גיבור שמחלק את זמנו בין מציאות סוריאליסטית לעבר עשיר במפגשים עם האושיות הבולטות של המאה ה-20. מיד כשיצא "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", הוא הפך לרב מכר היסטרי. לישראל הוא הגיע שנתיים לאחר מכן, וגם פה עבד הקסם והספר כיכב שבועות רבים בראש הרשימות של חנויות הספרים.
כמו שאומר אותו פתגם ידוע, מה שלא שבור לא מתקנים. נישא על גלי ההצלחה ההיסטרית, יונסון הוציא ב-2012 רומן נוסף תחת אותו קונספט "האנאלפביתית שידעה לספור", שראה פה לאחרונה אור, שוב בתרגומה המשובח של רות שפירא. הפעם הגיבורה היא דווקא נערה דרום אפריקנית שחורה בשם נומבקו מייאקי. חוסה תחת משטר האפרטהייד המפחיד של שנות ה-70. אף שהיא רק מנקת מחראות בסוואטו של יוהנסבורג, אחד מאזורי המחייה הקשים בעולם, נומבקו מצליחה בזכות כישרון מולד לספור מבלי שלמדה קרוא וכתוב להתקרב לממשל. בינתיים, על אותו ציר זמן בשבדיה מגדל תמהוני אנטי-מלוכני בשם אינגמר קוויסט שני תאומים, להם הוא מייעד מטרות מעניינות בהפלת השלטון. מפה לשם, פצצת אטום שיועדה להגיע מיוהנסבורג לתל אביב נוחתת בסטוקהולם ומעמידה על הרגליים את שלוש המדינות המעורבות וגם שני סוכני מוסד נרגנים, שמחפשים לסגור חשבון עם האחראים למחטף. לנומבקו ומשפחת קוויסט יש, מן הסתם, חלק מרכזי בפרשייה הזו.
קל להבין מדוע חזר יונסון על הנוסחה שהנחילה לו הצלחה כל כך גורפת. יש לו כישרון, יש לו ידע והוא אחד מני לא רבים שמצליחים עדיין לייצר סאטירה מרומזת ומושחזת, כזו שתועבר בצורה עדינה מבלי שהקורא ירגיש שמנסים לאנוס אותו לצחוק. מצד שני, ואין דרך עדינה יותר לומר זאת, הוא חפרן. יונסון מתעכב על פרטי טריוויה רבים מדי על מנת להפגין ידע ולפזר אותו באקט שמורכב מרצון לחנך ומראוותנות. זו הסיבה העיקרית שלא הייתי שותף לקונצנזוס לגבי "הזקן בן המאה", שעל אף איכויותיו הוא רומן מרוח עם קורטוב מתנשא של שיעור בהיסטוריה. הוא הדין גם לגבי "האנאלפביתית שידעה לספור" לא מעט מהמידע המסופק בו אינו הכרחי, וחוש ההומור של יונסון נתקע בנחשולים גבוהים של מלל מיותר.
הבדל גדול אחד בכל זאת יש בספר הזה, לפחות מהפרספקטיבה שלנו. אם קודם יונסון לא נגע בישראל, הפעם הוא מעמיד אותה במרכז. שמעון פרס מקבל אזכור וגם לאהוד אולמרט, בעיתוי מעניין, יש חלק בעלילה. בכלל, בספר מודגש היחס האוהד של ישראל ליוהנסבורג, בעידן שבו שאר העולם החרים את דרום אפריקה. את הצביעות הישראלית מבטא יונסון ביחס האוהד לג'ון פורסטר, ראש הממשלה שתמך באידיאולוגיה הנאצית ולא שמט את הקרקע מרעיונותיה גם לאחר מלחמת העולם השנייה: "הנאצי לשעבר פורסטר שאב סיפוק מסוים משיתוף הפעולה עם ישראל. הם אמנם יהודים, אבל בקטעים רבים גם אותם לא מבינים כהלכה, בדיוק כמו את פורסטר עצמו".
אבל את מרבית תשומת הלב הישראלית לא מקבל ראש ממשלה זה או אחר, אלא ארגון שלאורך השנים זכה למנות גדושות של כבוד באמנות, הפך לקונצנזוס בעולם המערבי וידע להתחמק מסאטירות: המוסד. אף שפעילותו לוותה לאורך השנים בלא מעט שערוריות ופאשלות, בזכות מבצעיו המוצלחים, ארגון הביון הבכיר בעולם תמיד הוצג באור חיובי וצלח אפילו את "בתחבולות תעשה לך מלחמה", ספרו של הסוכן בדימוס ויקטור אוסטרובסקי שחשף את הארגון וסודותיו. ההילה איפשרה למוסד לעמוד מעל לכל ביקורת, בוודאי כזו שמלעיגה אותו, ולא רק בישראל. יונסון הוא אחד הבודדים שהכניסו אותו למסגרת הסאטירית. שתי הדמויות המשתייכות למוסד, סוכן A וסוכן B, שוליות בהתחלה ומתפתחות עם העלילה. יונסון טורח מלכתחילה להבהיר שלמרדף שלהם אחרי נומבקו יש פחות סיכוי מזה של ויילי קויוטי אחרי רואוד ראנר. הוא בעיקר מתאר את הסוכנים כשלומיאלים חסרי אינטליגנציית רחוב: "במהלך הקריירה שלו הסוכן כבר היה במצוקה בעבר. הוא אומן לחשוב בקור רוח. על כן הפנים את מצבו לאט ובאנליטיות. ואז אמר לעצמו: 'אמא'לה'".
"האנאלפביתית שידעה לספור" מספק זוויות מעניינות. לו היה נכתב על ידי סופר ישראלי, אפשר שהיה מייצר הד בזכות האומץ וקו המחשבה הייחודי. לאור ההצלחה של הספר הקודם, ניתן לנחש שיעשה שוב קולות של רב מכר, אם כי כשמסתכלים עליו באובייקטיביות, מגלים פשוט עוד מאותו הדבר: ספר שכתוב בחן אך בסרבול ועם הרבה מעצורי קריאה. אין כמעט שוני בין הרומן הנוכחי ל"הזקן בן המאה", לטוב ובדרך כלל גם לרע. אלה שאהבו את הרומן הקודם צפויים להתחבר גם לזה. האחרים ייאלצו להמר על התמודדות עם חוויה שתהיה בין כיפית למסויטת.
יונס יונסון / האנאלפביתית שידעה לספור, תרגום: רות שפירא
הוצאת כתר, 383 עמודים
האם תקראו את הספר? ספרו לנו בפייסבוק