פסטיבל קאן הוא בדרך כלל זירה אידיאלית להיווכח כי השמועות על מות הקולנוע היו מוקדמות. במידה מסוימת, זה היה נכון גם השנה. אחרי הכל, כשאתה רואה אלפי טיפוסים מעונבים מטפסים אחד על השני בצהרי יום שישי רק כדי לתפוס מקום בתור לסרט טורקי של שלוש שעות ורבע, ברור לך שלמסך הגדול עדיין יש משמעות בחיים של אנשים.
אך במידה אחרת, מהדורת 2014 של פסטיבל קאן שהסתיימה אמש, המחישה גם את המצוקה שנמצאים בה הוא עצמו, עולם הפסטיבלים והקולנוע בכלל. לא חסרו סרטים טובים, ולא מעט רגעים בלתי נשכחים נרשמו בתוך האולמות ומחוץ להם. ובכל זאת, היה השנה בריביירה משהו לאה, עייף, חוזר על עצמו. התחושה היא שדברים חייבים להשתנות בו ובתעשייה שהוא משתייך אליה, אבל לא ברור מתי זה יקרה, אם בכלל.
לקראת סוף הפסטיבל, הודגמה מצוקתו העכשווית. קוונטין טרנטינו הגיע כדי לחגוג במחווה מיוחדת ל"ספרות זולה", סרטו השני, שהדהים את יושבי הריביירה בדיוק לפני עשרים שנה. באותו רגע, היה קשה שלא להסתכל אחורה בקנאה ולחשוב איזה כיף היה למבקרי הקולנוע הוותיקים, שזכו בזמנו להיות בפרמיירת הלהיט הפולחני, ולראות בזמן אמת כיצד ההיסטוריה של המסך הגדול נכתבת מחדש.
הפעם, לעומת זאת, נדמה כי גם את המרשימים בתוצרי התחרות אפשר היה לביים גם ב-2004, 1994 או 1984. לעתים נדירות השתחררו מהפה אותן צעקות שבוודאי מילאו את האולם בזמן בכורת "ספרות זולה" ומיד לאחריה "וואו, מה זה היה הדבר הזה? ו"רגע, איך לעזאזל קוראים למי שעשה את זה?".
בניגוד לכך, האמירה הבולטת ביותר בכמעט כל פרסום על הפסטיבל בימים האחרונים היתה ובצדק שהוא הפך למעין מועדון סגור של יוצרים ותיקים וקבועים, ואם לא די בכך, הם מגישים בכל פעם אותו הסרט בדיוק, רק בשינויים קוסמטיים. טקס הסיום של התחרות הרשמית הדגים היטב עד כמה נהיתה למשחק כיסאות מוזיקליים, ונראה היה שחבר השופטים התנהל ללא שם רגש והכרה באיכות העל זמנית של יצירות. נדמה שמערכת השיקולים שלהם התבססה על חישובים של יתרות זכות וחובה האחים דארדן הבלגים כבר זכו בעבר בכל פרס אפשרי? אז הפעם "יומיים ולילה" שלהם לא יקבל כלום. נורי בילג'ה צ'יילן הטורקי כבר קיבל את כל העיטורים המשניים אבל טרם זכה בדקל הזהב היוקרתי מכולם? אז הגיעה העת להעניק אותו ל"שנת חורף" שלו, וכך הלאה.
בקצב הזה, שום דבר לא באמת ישתנה, ואם השנה הסיפור הכי מעניין בפסטיבל היה שהפעם השופטים העדיפו את הסרט הפיוטי החדש של צ'יילן על הדרמה החברתית הטרייה של האחים דארדן, אז בעוד חמש שנים הכותרת תהיה שהפעם פנקס ההתחשבנות הכתיב להם להעדיף את הבלגים על פני הטורקי. כן, כך נראה כרגע סדר הדברים בקאן וכך הוא עלול להימשך, כמו שני קשישים שיושבים לארוחה באותו מקום כבר עשרות שנים וכל יום מחדש מתווכחים מי לוקח על עצמו את החשבון.
מאידך, מובן גם שלקאן, כמו גם לכל פסטיבל קולנוע אחר ולתעשייה בכלל, יש גם את המשאבים להתפתח ולגוון, ומתוך ההנגאובר של הריביירה, עולים כמה רעיונות פרועים. למה, למשל, לא לקבוע שיריון לכמות קבועה של במאים טירונים וסרטי ביכורים, כפי שהיו עושים בזמנו בפריימריז, כדי להבטיח רוח חדשה כל שנה מחדש? ואולי לנסות לחצות את הגבול הקדוש מכולם בעיני טהרני המסך הגדול, ולשלב ברפרטואר גם הקרנות בכורה לסדרות טלוויזיה? במקום להתלהב בכל פעם שפרצוף מוכר מ-HBO צועד על השטיח האדום כי הואיל בטובו להשתתף בסרט, לא עדיף מלכתחילה להביא את הדבר האמיתי?
ורעיון אחרון וחסר סיכוי במיוחד: מוסכם על כל כי היוצרים הקבועים שחביבים על קאן, כבר מזמן נכנסו לסחרור שמוביל אותם לחזור על עצמם. אז למה שמנהלי הפסטיבל לא ייקחו יוזמה, ויכריזו על פרויקט שמוציא במאים גדולים מאזור הנוחות שלהם. האם לא יהיה מעניין יותר להיפגש עוד חמש שנים בריביירה כדי לצפות בסרט גיבורי-העל של מיכאל הנקה, בדרמה קאמרית של קוונטין טרנטינו ובקומדיה מוזיקלית של האחים דארדן?
הסיכוי שמשהו מזה יקרה שווה ערך לסבירות שממשלת צרפת תכריז על מהפכה בארוחות הבוקר והחלפת הבגט בקרונאט. לכן, כל שנותר לעשות, מנקודת מבט מקומית, הוא להתנחם בנוכחות היפה שהיתה השנה לקולנוע הישראלי בריביירה. לא פחות משישה תוצרים כחולים-לבנים באורך מלא הוקרנו במסגרות הרשמית שלו, וזה עוד בלי לספור את הסרטים הקצרים: "גט" של רונית ושלומי אלקבץ, "הגננת" של נדב לפיד, "את לי לילה" של אסף קורמן, "בורג" של שירה גפן, "הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה ו"הגו-גו בויז" של הילה מדליה. כולם נדרשו השנה לקחת את הטוקסידו לניקוי יבש.
צריך לסייג את ההישג ולומר כי אף אחד מהשישה לא הוקרן בתחרות הרשמית, שהיא הבמה המרכזית של הפסטיבל, ולמעשה מאז "הערת שוליים" ב-2011 לא היה שם נציג לישראל. אך יש גם לקחת בחשבון כי כמעט כל ששת הסרטים נעשו בידי יוצרים צעירים, שזוהי העבודה הראשונה או השנייה שלהם, והרי הדלת השנה היתה פתוחה לחברי המועדון הקבועים בלבד.
יש גם לציין שבסופו של דבר, הקולנוע הישראלי יצא מקאן בידיים ריקות, וללא פרסים. אך צריך לזכור כי "הגננת" ו"הגו-גו בויז" הוקרנו במסגרת לא תחרותית, ואילו "את לי לילה" ו"גט" הוצגו ב"השבועיים של הבמאים", מסגרת שבה יש פרסים מעטים וסמליים בלבד, והם בדרך כלל על טהרת הקולנוע הצרפתי. זה נשמע כמו תירוץ, אבל זו האמת. רק ל"בורג" ול"הרחק מהיעדרו" היה מלכתחילה איזשהו סיכוי תיאורטי לזכות במשהו, אבל הם ממילא היו בעיני החלשים שבנציגות הכחולה-לבנה.
לפחות לגבי "בורג", אני בדעת מיעוט הסרט התחבב על המבקרים הזרים, בעיקר אלה מצפון אמריקה, ונראה שעוד צפויה לו חשיפה נאה מעבר לים. בכלל, להוציא את "הרחק מהיעדרו", הנציגות הישראלית השנה נהנתה מהקוקטייל המיוחל של תשואות בתום הקרנות הבכורה, ביקורות מעולות בעיתונים מסביב הגלובוס וחוזי הפצה ברחבי תבל.
כל זה אומר שגם אם הסתיימו החגיגות בריביירה, ההרפתקה של הסרטים הללו רק התחילה, וזה נכון גם לגבי עכברי הקולנוע הישראלי. בזמן שבצרפת כבר הכניסו לבוידעם את השטיחים האדומים, בארץ לוקחים נשימה ארוכה ומתכוננים לתקופה עמוסת אירועים: כבר בעוד כשבוע, האחים דארדן ינחתו היישר מקאן כאורחי הכבוד של פסטיבל הסטודנטים בתל אביב, ואז יגיעו גם פסטיבל דרום ופסטיבל הקולנוע הגאה. לאחר מנוחה קצרצרה יבוא פסטיבל ירושלים, ובהפרש של כשלושה חודשים, גם האח החיפאי שלו.
בתווך ולאחר מכן, ששת הסרטים הישראלים שהיו בקאן יעלו להקרנות סדירות גם בארץ, וכל אחד מהם צפוי לעורר תהודה. בקיצור, יהיה שמח. משחק המילים העבש "כאן זה קאן" מעולם לא היה נכון יותר.
לסיכום: עשרת הסרטים הבולטים של הפסטיבל
"שנת חורף"/"לוויתן": האחד טורקי, השני רוסי; האחד מתמשך קצת יותר משלוש שעות, האחר קצת יותר משעתיים; האחד מושפע מצ'כוב, השני מסיפורו התנ"כי של איוב; האחד משרטט דיוקן של זוג על רקע פערי המעמדות בטורקיה של ארדואן, האחר פורטרט של משפחה על רקע השחיתות ברוסיה של פוטין; האחד זכה בדקל הזהב, האחר בפרס התסריט; שניהם צפויים לכבוש את המקום הראשון של טבלת המבקרים עם הפצתם בארץ ולהיות מלהיטי השנה בגזרת קולנוע האיכות.
"אל לבן" / "השבט": האחד הונגרי, האחר אוקראיני; האחד היה הזוכה הגדול של מסגרת "מבט מסוים", האחר של מסגרת "שבוע המבקרים"; האחד עושה שימוש מפתיע בגיבוריו ההולכים על ארבע, האחר בגיבוריו החירשים-אילמים. שניהם קצת חריגים, מאתגרים ומוקצנים מכדי לזכות בהפצה מסחרית, אבל עוד יהיו בהמשך השנה השוסים הגדולים של כל פסטיבל קולנוע בעולם, כולל בישראל.
"פוקסקצ'ר"/"וויפלאש"/"מר טרנר" ובנימה מיינסטרימית יותר, אלה שלושת הסרטים שהשכילו להזניק בקאן את הקמפיין שלהם לקראת עונת הפרסים, כולל האוסקרים. בעיקר, כל אחד מן השלושה שם את עיניו על קטגוריית השחקן הטוב ביותר "פוקסקצ'ר" עם סטיב קארל כמיליארדר פסיכוטי, "וויפלאש" עם ג'יי.קיי סימונס כמורה סדיסט ו"מר טרנר" עם טימותי ספול כצייר האקסצנטרי ופורץ הדרך וויליאם טרנר.
"מאמי" קסבייה דולן הקנדי היה עד עכשיו אייקון אך ורק בגזרת ההיפסטרים, הקהילה הגאה ומעצבי האופנה. סרטו האחרון, המהולל ועתיר הפוטנציאל הפולחני מאפשר לו לעשות את קפיצת המדרגה שתגלה אותו לקהל רחב, וככל הנראה גם יהיה לראשון מבין חמש עבודותיו עד כה שזוכה להפצה מסחרית בארץ.
"גט" / "את לי לילה" / "הגננת" שלושת הסרטים הישראלים הגדולים של הפסטיבל, שהרעש סביבם יכול גם לבוא לידי ביטוי מסחרי ולהעיר מתרדמתו את שוק הקולנוע המקומי. בעיקר אמורים הדברים לגבי "גט", שבהחלט עשוי להפוך לאחד משוברי הקופות הישראלים הגדולים של השנים האחרונות.