Conor Oberst - "Time Forgot"/ "Artifact #1" / "You are your Mother's Child"
לורד: הדרך שבה אתה מבטא רגשות ככותב שירים היא, כאילו, ילדותית. היא עזה וכנה ואינטנסיבית, ואתה קצת דוחק באנשים להגיד שהם לא מרגישים אותו דבר כמוך. לכולם יש את הרגשות האלה שהם לא ממש רוצים להודות בהם, אבל אתה כן, בשירים.
קונור אוברסט: הרבה מזה קשור להתחלה בגיל צעיר, וללא להבין שזה לא היה קול להביע את הרגשות שלך. לא הייתי מבוגר מספיק כדי להיות ציני או מותש. הרגשתי אותו דבר כששמעתי את המוזיקה שלך.
(לורד ואוברסט עפים אחד על השניה בשיחת טלפון שערכו בשביל ה"ניו יורק טיימס")
קונור אוברסט תמיד היה בשבילי סוג של תחליף אליוט סמית. אסור להשוות, אני יודע, אבל הוא הצליח בתקופות מסוימות למלא את החלל שהשאיר הגאון המת. היו רגעים שהוא ממש ריגש אותי, ורגעים אחרים שבהם שכחתי ממנו, אבל הוא מלווה אותי מקרוב ומרחוק כבר מ-2002, אז יצא האלבום הרביעי שלו תחת השם ברייט אייז, " Lifted or The Story Is in the Soil, Keep Your Ear to the Ground", הוא היה בן 22, ילד הפלא החדש של האינדי האמריקאי, כישרון והבטחה ענקיים. בשנים שחלפו מאז הכישרון צמח והתפתח וההבטחה התממשה, אבל לא בווליום שלו ניתן היה לצפות, ואוברסט לא פרץ למיינסטרים. יותר עדיף. אמנם הוא חתום על אחד משירי הכניסה לחופה המושלמים בכל הזמנים, גם אם זו לא היתה כוונתו, "First Day of my Life" כמובן, אבל אוברסט תמיד נשאר יהלום קטן ומיוחד, בין אם כברייט אייז ובין אם בשלל הפרויקטים וההרכבים שאותם הוביל בעשור האחרון, מלהקת הפאנק שלו דספרסידוס ועד הסופרגרופ monsters of folk לצד ג'ים ג'יימס ואם וורד (שיגיע להופעה בישראל ב-25 ביוני).
ב-2011 יצא האלבום האחרון המשמעותי שלו, "The People's Key", שהיה בינוני פלוס, ולא היה ברור אם אוברסט פספס סופית את ההזדמנות לגדול להיות האמן המשמעותי באמת שאמור היה להיות, אבל עכשיו מגיע "Upside Down Mountain" הנפלא, והצעיר המלנכולי שהתבגר להיות גבר מלנכולי לא פחות בן 34, מראה שוב את הניצוצות המהפנטים ההם. אוברסט כותב ממש יפה ואינטימי, והוא גם מנגן ממש יפה, כאילו הוא פורט על גיטרה אצלך בחדר, ואת הקול שלו אימצתי מהרגע הראשון. ככה ש"Upside Down Mountain" מוצא אותי חוזר אליו שוב ושוב, שר בקול רם את שיריו וחושב על מילותיו גם אחרי שהוא כבר לא שר אותן. המוטיב החוזר הוא "אתה יכול לבחור אהבה או חירות, לא את שתיהן", הלב תקוע על געגועים, המוח על בלבול, הנופים הם של אמריקה הגדולה והרדיו במכונית פתוח על שנות השבעים, מנגן פולק-פופ, קורץ לקאנטרי, מחמם עם הרמוניות בעזרת חיזוק זר בדמות האחיות השבדיות לבית first aid kit. הוא אמנם לא מושלם, ולא אחיד ברמתו, אבל גם ככזה כולל כמה מהשירים הכי יפים של התקופה האחרונה. הנה שלושה מהם.
Parquet Courts - "Instant Disassembly"
אחד האלבומים שהכי חיכיתי לבואם ב-2014 הוא"Sunbathing Animal" של פרקט קורטס המעולים, אבל האזנות ספורות מוצאות אותי מאוכזב. יחד עם זאת, מוקדם לפרסם את פסק הדין, כלומר המשך יבוא. בפעם האחרונה כיכב כאן שיר הנושא, ועכשיו מצטרף אליו הקטע המפתיע הזה, שבע דקות שהן קצת סטרוקס למתקדמים בצהריי שישי עצלים + מילים שרצוי להתעמק בהן. חושב שאני מאמץ את הקטע של ה"מאמאסיטה".
Cymbals Eat Guitars - "Jackson"
קטע אינטנסיבי שפותח את האלבום החדש של ההרכב מניו יורק, "Lose", שייצא באוגוסט. ג'וזף ד'אגוסטינו, שעומד בראשו, כתב אותו אחרי שאיבד למוות פתאומי את חברו בן היי. שש דקות עוצמתיות, תקשיבו.
Strand of Oaks - "Shut In"
סטראנד אוף אוקס, aka טימותי שו-וולטר, הוא אחת מההפתעות הכי גדולות של השנה עד כה, ואחרי שבפעם האחרונה חגגתי כאן על "Goshen '97", הסינגל הראשון מתוך אלבום בשם "Heal" שייצא בסוף יוני, מגיע עכשיו עוד שיר שמתלבש על הלב והראש ודורש ריפיט. ואחרי כמה האזנות הבנתי למה אני כל כך אוהב אותו: הוא קצת מזכיר את הוור און דראגז האחרון.
Stephen Steinbrink - "Now You See Everything"
ממשיכים באווירת הפולק, ועכשיו עם טוויסט פופי בחסותו שיר ממש חמוד של סטיבן סטיינברינק, עוד שם לא חדש שלא הכרתי עד כה. מתוך האלבום "Arranged Waves" שייצא ביוני.
The Wytches - "Wire Frame Mattress"
גאוות ברייטון הוויצ'ז עושים פה ערבוביית סטונר עם סרף, בלאק סאבאת' עם הווייט סטרייפס, בשיר ששם לא מעט ציפיות על העתיד של השלישיה הזאת.
Clap Your Hands Say Yeah - "As Always"
אחרי ששחררו כבר שיר שבו הם מארחים את מאט ברנינגר מהנשיונל, מגיע עוד קטע מתוך האלבום החדש של הלהקה מפילדלפיה, שיצא השבוע, וגם הוא לא בלתי אפקטיבי. חושב שאני הולך לחבב את האלבום הזה.
Kurt Vile - "Albuquerque"
קורט וייל מטפל כאן יפה בשיר של ניל יאנג, מתוך "Tonight's the Night" של הסנדק, עם חיזוק של פיבי בייקר האוסטרלית. גם יאנג וגם וייל יגיעו לכאן בקרוב, הראשון ביולי, השני חודש אחריו, וזה באמת שיחוק.
Arctic Monkeys - "A Certain Romance"
בשבוע שעבר חזרו ארקטיק מאנקיז כמנצחים מלוס אנג'לס כדי להזכיר למולדת הישנה למה הם הלהקה הכי חשובה שלה בשנים האחרונות, והם עשו את זה בשתי הופעות מושלמות (כך התגובות) מול עשרות אלפי אנשים בפינסבורי פארק. את ההדרן פתח אלכס טרנר לבדו בביצוע לשיר שסוגר את אלבום הבכורה של המאנקיז, ושבר עוד כמה לבבות.
כריס מרטין וקינגז אוף ליאון - Fans
אז האלבום החדש של קולדפליי הוא אלבום חלש, אבל לכריס מרטין יש עדיין רגעים שבהם הוא חמוד. כמו זה, כשהוא הצטרף ביום ראשון לקינגז אוף ליאון בפסטיבל של רדיו 1 בגלזגו כדי לנגן גיטרה, לחייך הרבה ולהתלבש כמו כיילב פולוויל.
פצצה מהעבר
30 שנים אחורה, בסוף מאי-תחילת יוני 1984, "Dancing with Tears in my Eyes", הסינגל השני מתוך "Lament", האלבום השביעי של אולטרווקס, עשה שמות במצעד הבריטי ובמועדונים אפלוליים בתל אביב. ייקח כמה שנים עד שהוא יעשה שמות גם בי, ועד היום אני לא אגיד לא כשהוא יקרה בדרכי, להפך. תמיד התלבטתי איזה שיר של ההרכב האנגלי הזה אני יותר אוהב, זה שמדבר על ריקודים עם דמעות בעיניים בזמנים של מלחמה אטומית, או זה שמבכה לילות קרים בוינה. התלבטות.