היא היתה שירלי טמפל הגרמנייה, ובת למשפחת מהגרים אמיצים, פליטה שידעה רעב אמיתי. היא היתה חיילת בצבא הבריטי, וחיילת בצבא "הבימה" כשעוד היה תיאטרון קטנטן וחלוצי. היא הקימה את "הקאמרי" וכיכבה בהצגותיו, היא נפגעה באחד מפיגועי הטרור הראשונים שידעה ישראל. היא שיקמה את גופה ואת נפשה, כשהנשק הטוב ביותר שהיה לה היה הומור מושחז ואיזו היכרות עמוקה וקרובה עם הטבע האנושי. היא היתה פעילה פוליטית, ותומכת נמרצת בתהליך השלום. היא היתה דיווה מבלי להיות דיוואית ומלכה מבלי להזדקק לכתר.
83 שנים שחקה חנה מרון את סוליות נעליה על במות העץ של התיאטראות; מאז שהיתה ילדת פלא עם תלתלי זהב שגרמניה אהבה לאהוב ורצתה לשכוח את הדם היהודי שזרם בעורקיה, ועד לפני שלוש שנים כששיחקה ב"אורזי המזוודות" של חנוך לוין בלי להוציא שם מילה מהפה, לא הרבה לפני שהיתה כבר מוכנה לארוז את מזוודותיה שלה. את שיא הגינס שלה קטפה מרון על קריירת התיאטרון הארוכה ביותר בעולם, אבל שנים הן רק זמן וימים שמתגבבים זה על זה, וחנה מרון ידעה איך למלא את הזמן ואיך לעשות זאת בחן.
83 שנים על הבמות; בתור לייזה דוליטל מ"פיגמליון", והכלה ב"חתונת הדמים" של לורקה, היא היתה גם מדיאה הרצחנית וגם מיקה לצדו של אורי שהלך בשדות. הפונדקית של אלתרמן, ונורה והדה גאבלר של איבסן. ועוד עשרות רבות של תפקידים מרשימים ששחקניות היו הורגות עבורם. אבל את האהבה הגדולה ביותר קיבלה מהקהל הרחב דווקא בתור חנה, חנה'לה מ"קרובים קרובים" שהיתה חלק מכל משפחה ישראלית. חנה המצחיקה והאופטימית והמפוכחת, ואולי זו שהיתה דומה יותר מכל תפקידיה לחנה מרון כפי שהצטיירה מן הראיונות שנתנה.
אולי היה בזה איזה עוול קטן, שמכל תפקידי הנשים הגדולות והעוצמתיות, התחבבה ואוזכרה מרון דווקא כדודה החביבה ששרה לעציצים שלה. אבל בתוכנית הגדולה של החיים שנכונו לה, זה לא הוריד ממנה ומהזהויות השונות המרשימות תמיד, מלאות החן וזקיפות הקומה שהיו לחנה מרון.
כפונדקית של "פונדק הרוחות" האלתרמני, זכתה לשיר לפי בקשתה, שיר שנכתב במיוחד כדי שתסכים לגלם את התפקיד.
"בא הזמן, הנה כך, בא הזמן, פונדקית,
מה עושים כאשר הוא מגיע?
מתקשטים, פונדקית, לפגישה חגיגית
עם הסוף המחכה ללא ניע".
בגיל 90 הגיעה חנה מרון לפגישה החגיגית עם הסוף, ואפשר רק לנחש איך שהיא הלכה מקושטת, זקופה עד הסוף, גאה ויפה, ועדיין קרובה קרובה.