לעמוס עוז יש פנקס פתוח ויד רושמת מול מדינת ישראל - די בצדק, אבל זה כבר סיפור אחר הוא חוזר שוב ושוב אל האישי שהוא גם הפוליטי, החברתי, המדיני וכל הברדק האמוציונלי הזה. גם כשמדובר בחזרה אל אותם נופים, אותן שאלות, אותה אי נחת כרונית יש בזה איזה להט, מצוקה שורפת וגם כריזמה. הכתיבה של עוז כריזמתית, והוריקנית, היא מושכת אותך לסחרור ספיראלי עד ללב המאפליה של הדי.אנ.איי הישראלי.
בספרו "תמונות מחיי הכפר" מ-2009 עוז מצייר פרגמנטים שמכילים בתוכם את השברים הישראליים האישיים, הפוליטיים, החברתיים וכיוצא באלו. הכפר הישראלי הדמיוני תל אילן הוא קליידוסקופ שבכל תנועה מנערת מראה עוד צירופים חדשים של בדידות, צער, שכול, וגם ייאוש. אין יותר מדי תקווה או שמחה או הומור ב"תמונות מחיי הכפר", וגם המסרים הפוסט ציוניים לפעמים צועקים עצמם בקול קצת רם מדי מכדי להיות אלגנטי, אבל ניחא. לפחות מצטרף הכל לכדי איזו תהייה מנקרת, מתגבש ונוסק לשיא. נסיקה שאין בעיבוד של תיאטרון החאן לאותו ספר סיפורים של עוז.
יורם פאלק ניגש לעיבוד ספרו של עמוס עוז לבמה באומץ ובלי יותר מדי עכבות מעכבות. לעומת וגם לא לעומת רוב העיבודים ליצירות ספרותיות שנראות בתיאטראות לאחרונה מדובר בעיבוד מוצלח. הדמויות מדברות את הספרות מבלי לרדד אותה ומבלי להשתנק ממנה. כך שבכל הנוגע לעיבוד השפה העוזית, המדוברת והמספרת, ל"תמונות מחיי הכפר" יש פור. עוד מה שיש לתיאטרון החאן זה את איכות האנסמבל קבוצת שחקנים שנראה על הבמה שהם מכירים זה את זה, בוטחים זה בזה, ושבאופן כללי קל להם (כך זה נדמה מהצד לכל הפחות) לייצר את התחושה המשפחתית שנדרשת מהסיפורים ומקווי העלילה המתפצלים ונפגשים של "תמונות מחיי הכפר".
מה שחסר בתוך האנסמבל המעט מנומנם הזה, וגם בתוך המחזה המעט מנומנם, אלו גצים וניצוצות שיבעירו את הדינמיקה ויסעירו את הבמה. הכל "בסדר" ב"תמונות מחיי הכפר", אבל לא מצליח לטפס גבוה מזה, ובעוד שהשחקנים המוכשרים (יהויכין פרידלנדר, כרמית מסילתי קפלן, יואב היימן, אודליה מורה-מטלון, ניר רון, עירית פשטן, יונתן מילר, ותמר אלקן) ממלאים את תפקידיהם במסירות ויעילות, הם לא מתעלים אל מעבר לזה. ברמת הקאסט חסרה לתיאטרון החאן כריזמה ואיזה אבק כוכבים. זה אולי לא הוגן לומר זאת, אבל תכונות כאלו מתבלטות על רקע התחרותיות הבריאה והלא-בריאה שיש בתיאטראות שמשקיעים פחות ביצירת אנסמבל חמים ויותר בטיפוח כוכבים.
ומה שלא מצליחה ההצגה "תמונות מחיי הכפר" לעשות זה, להביא את הפרגמנטים העמוס עוזיים לכדי מיצוי, התעלות או שיא. הפסיפס השבור של הסיפורונים אלמנה מארחת בביתה סטודנט ערבי צעיר ואטרקטיבי; רופאה ערירית ונוקשה ממתינה לשווא לאחיינה שלא מגיע ואולי בכלל נעדר; חבר כנסת לשעבר מקשיש אל תוך השכחה; כריש נדל"ן זעיר מוכר את בתי היישוב ליאפים אמידים וטקס השירה בציבור שמגדר את הישראליות. לא מצליח לאחות את התושבים ההולכים ומתרחקים מעצמם וזה מזה. ועוד ועוד כהנה וכהנה סיפורונים על תושבי היישוב, וכל אחד מאלו סיפור נאה ודרמטי, גם כשהוא נשמט אל הלא-סוף. אבל העיבוד הבימתי לא מייצר הסלמה או אפילו התווספות, וההצגה נעה לרוחב ולא מייצרת ציר של עליה. כך מסתיימת ההצגה כלעומת שהחלה, בלי ששרטה שום שריטה של משמעות, או רגש, כשהיא אינה עותקת את הנשימה לרגע ובטח שלא מגיעה אל קתרזיס. בסופו של דבר, כיוון שהיא מעמידה פני מרגשת בעוד שהיא לא מקיימת את ההבטחה, התוצאה מרחיקה יותר מאשר מקרבת.