אירוע שבו אייל גולן, שרית חדד והכוכב היווני ניקוס ורטיס מופיעים יחד באצטדיון בלומפילד קורה פעם בחיים. גם אירוע שבו פבל, כלבי האמיץ, רואה הומלס ולא נובח עליו קורה פעם בחיים. שני אירועים של פעם בחיים התרחשו, אם כן, באותו ערב - הראשון בבלומלימפלד, השני בבלפור פינת פיארברג ושניהם התרחשו, לכאורה, ללא כל סיבה ראויה לציון: פבל סתם החליט פתאום להיות נחמד כלפי ההומלס, ורני רהב סתם החליט, פתאום, בלי קשר לכלום, להעלות מופע של "פעם בחיים" בחסות משקה האנרגיה "בלו" ובניצוח הלקוח הנאמן שלו, אייל גולן.
חושך. אנשים מתחילים לעלות לבמה. חטיבת כלי מיתר מנגנת קטע דרמטי, סוער ויצרי - במיוחד עבור מי שמשום מה עדיין מפקפק בכך שמדובר באחר האירועים המכוננים בתולדות עם ישראל והאנושות, ככלל. זרקור בודד מכוון לעבר חדד וגולן, שעומדים בצדה השמאלי של הבמה ואוחזים ידיים. גולן בחליפת סמוקינג כחולה-אפורה וחיוך רחב שנראה ממש כמעט אמיתי. חדד בשיער אסוף, ג'קט לבן מתוצרת סבתא והבעה של "רגע, מה אני עושה פה, בעצם?".
השניים פותחים במעין מחרוזת מדגמית של מיטב להיטיהם. טעימה קטנה מכל להיט. את השורה "הייתי בגן עדן ועכשיו הלב פצוע" מבצע גולן. אחר כך הוא גם מספר לחדד, ולקהל, שהנשיקה הראשונה שלו הייתה בכיתה ו'. מישהו ביציע מוחא כפיים, אבל שאר הקהל מגיב לזה בשתיקה מביכה, ונשאר אדיש גם בהמשך. המופע הזה לא הופך בשום שלב למסיבה ים תיכונית בוערת, בלגן של יצרים משולהבים, כפי שהז'אנר מצווה. בסופו, אפילו אין הדרן - אולי בגלל שהקהל עוזב את האצטדיון עוד לפני שנגמר השיר האחרון.
חדד, גולן והיווני החביב (שמופיע כאן בפעם החמישית) הם שלושה כוכבים מנוסים ומקצועניים שיודעים למצוא את ימינם ואת שמאלם גם מול אלפי מעריצים מנומנמים ביום חגו הלא רשמי של הזמר הלאומי שנפל ומנסה לקום. מצד שני, השילוב בין המעמד המביך, מערכת השמע הבעייתית (המוזיקה באזור הדשא היתה חלשה מדי באופן קיצוני, והבסים חרקו ועשו כאב ראש) הקהל הלא פראייר, הלחות התל אביבית והתחושה שמשהו כאן מרגיש מאולץ, מלאכותי, חזק מהזמרים ומעשרות הנגנים שמלווים אותם בערב הנשכח הזה.
נכון, גם הבלדות הרומנטיות והסנטימנטליות של גולן לא בהכרח משדרות אמינות לרקע האירועים האחרונים בחייו, אבל במופע של "פעם בחיים" השירים ממילא פחות חשובים מהצורך לגרום למעריצים לשכוח ולסלוח. גולן אפילו עושה סלפי עם הקהל באמצע ההופעה כדי לקדם את העניין הזה, מיד אחרי שהוא ממלמל משהו על אלוהים והנערים החטופים בעודו מוקף באנשים שתוקעים בשופר, על מסכי הווידאו מרצדת הדמיה ממוחשבת של דגל ישראל וזמרות הליווי מזמזמות את "כשהלב בוכה".
בספרו "האמנם צירוף מקרים?" (1975, "עם עובד") הציג הפילוסוף החברתי ארתור קסטלר תזה מהפכנית, מגובה בעובדות מדעיות, בנוגע למה שנתפס על ידי האדם כמקריות. להבדיל מאסי דיין ז"ל, שהאמין בשליטתה המוחלטת של הארעיות, קסטלר הניח שקיימים קשרים נסתרים פיזיקאליים, ביולוגיים ורגשיים בין האירועים, החוויות, התחושות, המחשבות, החלומות וכל שאר הדברים שמהם בנויים החיים, המציאות, העולם.
האם ייתכן שקסטלר צודק ושבמקרה של אייל גולן, לדוגמה, יש קשר סמוי, או גלוי, בין הנזק התדמיתי שנגרם לגולן בעקבות פרשת הקטינות לבין החזרה של גולן לזרועותיה של רוסלנה (שנשמעה מאוד נחרצת בנוגע לפרידה ההיא, כשראיינתי אותה בשעתו), ההיריון המרגש והמופע המושקע והאקסטרה-אורדינרי באצטדיון בלומפילד? האם יכול להיות שרני רהב אחראי להשתלשלות העניינים ה"המקרית" הזאת בדרך כלשהי? די נו, מה פתאום, אין סיכוי, חס וחלילה, שמע ישראל. לא מדברים ככה על משהו שקורה פעם בחיים.
