עשר שנים בלי אמא, וכל כך איתה: ללי שמר כותבת על אמה נעמי שמר במלאת עשור למותה

- "אמא'לה, מה שלומך?"

- "מצוין, איך אצלכם?"

- "מה מצוין? אחרי הטיפול והכל? הקול שלך באמת נשמע טוב, אבל בכל זאת...".

- "אחרי שאמות הקול שלי עוד יישאר מצוין, יצטרכו להרוג אותו בנפרד".

לבכות או לצחוק? לצחוק, כמו שכתב אחי אריאל הורוביץ על התקופה האחרונה הזאת בחיי אמא שלנו, נעמי שמר, והנציח אותה במדויק כמו שרק משוררים יודעים: "לא בידינו להחליט/ מתי תבוא המעלית/ וייפתח עידן אחר/ כשהדלת תיסגר/ לא בידינו לשנות/ רק לאסוף עוד זכרונות/ ובזמן שמחכים/ במקום לבכות - אנחנו צוחקים".

ואחרי שצחקנו אז, אנחנו בוכים כבר עשר שנים. לא רק בבית העלמין הציורי של כנרת, שבו היופי והצער מעורבים זה בזה ומטלטלים את נפש האבלים והקרובים וגם את מאות המטיילים שפוקדים את המקום המיוחד הזה. גם בטקס סיום הלימודים של נגה בתי בשנקר לפני שנתיים, עם כל שיר חדש של אחי אריאל, בשיחה פוליטית עם בני אמנון (הוויכוחים הקשים ביני לבינה היו מתגמדים מול השיחות הדמיוניות ביניהם, ומי יתנני ויכוח מר אחד, רק לרגע של יחד), כשתמר שלנו ילדה את או?רי הנכד שאמא לא זכתה להכיר, בהופעת מחול של נכדתה איה. במיוחד קשה לשמוע את הקול של אמא ברדיו, רענן וחסר גיל, מאז השבת ההיא כשנכנסתי למכונית בחניון של איכילוב מיד לאחר הפרידה, והיא פרצה מהרדיו בווליום עז ובקולה החי: "שמור אלי על זה הבית, על הגן, על החומה".

עשר שנים. אני מתרחקת מהילדות האישית שלי, אבל ממשיכה להיות הילדה של נעמי שמר. מיון כתבי היד והמכתבים, גילויים מקריים, תובנות מאוחרות הם נחמה וגם געגוע מתעצם. חוקרים שמנתחים את יצירתה ואישיותה פונים ומבקשים עזרה ותיעוד, והחיפוש מלמד, מגלה ומחדש גם לי. מתי בדיוק נסעה לניו יורק וספגה שם את מוזיקת הפולק והג'ז, סיירה בין הקמפוסים במשלחת מזמרת, לימדה עברית באולפן קיץ לנוער יהודי. מה בדיוק קרה בפריז, מה נטמן שם ונולד מאוחר יותר בתרגומי ברסאנס. אני עוברת על מאות מכתבים שכתבו לה בתגובה לשירים, להופעות, למפגשים, וגם בתשובה למכתבים שלה-עצמה.

הצד שלה בהתכתבות חסר ל?רוב, למע?ט טיוטות נדירות. פנינה כזאת היא מכתב מחורז מלא רמזים והומור, שלא הצלחתי להבין מיהו הנמען שלו. לאט לאט התפענח כתב החידה: הרי זהו חיים חפר! ידיד ורע, מנהל תיאטרון החמאם עם דן בן אמוץ ומפיק ההצגה "שייקספיר איננו" שאמא כתבה את שיריה אי אז בשנת 1963. הרמזים במכתב מוליכים אל שיר ההשקה של האונייה "שלום" שכתבו יחד לכבוד אוניית הפאר שהביאה את אמא לצרפת שנה אחר כך. לפני סיום המכתב אמא מבטיחה לשלוח עוד שני שירים עבור "שלישיית הגשר". יהיו אלה "העיר באפור" ו"לכבודך" שייכתבו על הפסנתר של חברתה הפריזאית אילה קוסטו, כמה רחובות מחדר הפנסיון הפעוט שבו אמא ואני גרנו ברובע הלטיני.

עוד מצאתי בין כתבי היד והמכתבים, גם כתב יד של השיר "על הדרך עץ עומד" מאת איציק מאנגער שאמא-נעמי-שמר תרגמה מיידיש עם כמה לבטים מרתקים לפני גרסתו הסופית. מצאתי אותו בביתה לאחר מותה, והוא נמסר עם שאר מסמכי הארכיון לספרייה הלאומית בירושלים לפני כשלוש שנים. לילדיה אמא שלנו דווקא נתנה את מלוא החופש לפרוש כנפיים, אבל בצירוף "איציק, אוצרי לי" אני שומעת הד לכינויי החיבה שלנו בפיה וגם את אלה שלי לילדיי-נכדיה...

ביליתי עם המסמכים האלה כמעט שנתיים עד שהועברו לספרייה הלאומית. קיטלוגם עדיין לא תם, אבל בחלק שכבר קוטלג אפשר לאתר מציאו?ת. ולא רק אני מוצאת אותן. מורה לגיאוגרפיה שמחפשת מידע על נהר הירדן מגיעה לכתב- יד של "לשיר זה כמו להיות ירדן" שאמא הקדישה לרבקה, סבתא שלנו, ושמה לב להערת נ.ב. חידתית: "בבית הראשון תמצאי את עקבות טיול בר המצווה שלנו (עניין של 29 שנים קטנות). את רואה – שום דבר לא הולך לאיבוד!". במה מדובר? איזה טיול? שואלת המורה את צוות הספרייה ואותי. זה נשמע לי מוכר, ולאט לאט חוזר אלי הסיפור שאמא סיפרה למוזמני בר-המצווה של אמנון וגלגלה אותם מצחוק עד אובדן חושים.

כשהיתה בת שלוש-עשרה, שנת 1943, אמא-רבקה לקחה אותה אל מקורות הירדן, למעלה בצפון, כמשימת בר-מצווה נועזת ומחשלת, תוך סיכון נפשות. אבל הסכנה הבטחונית של אותם הימים לא ממש הפריעה לרבקה ספיר הנחושה. הקושי המרכזי היה אמי המרדנית שהתעייפה והתייאשה בכל כמה צעדים, התיישבה בו-במקום, מסרבת להמשיך. ורבקה, עקשנית לא פחות ממנה, מפצירה בה להמשיך וללכת בנחישות, להקשיב לקולות הציפורים בסבך ולהתפעל מהמים הצוננים, השוצפים, המתחצפים שחילחלו אל תוך השיר הזה, ללא ספק - מפסגות היצירה של אמא.

והפרטים הקטנים. מזמן תהיתי מה פשר שני הסיומים השונים לשיר "על ראש שמחתי" שאמא כתבה ללחן של מתי כספי. בזכות הטכנולוגיה והתקשורת החברתית גילו לי שוחרי ז?מ?ר וש?מ?ר ביוטיוב קטע מתכנית בהנחיית אהוד מנור, שבו אמא ומתי כספי מבצעים שיר שכתבו במשותף ומשוחחים עם אהוד, שאין כמוהו יודע איזו משימה מתוחכמת ומפרכת היא לשתול מילים ללחן של מתי כספי. אמא מספרת שם באגביות משועשעת, איך מתי שינה מילה אחת בטקסט שלה: הוא תרם את המילה "כוחי" בסיום. ואכן בגרסה המולחנת בביצוע ריקי גל הסיום הוא "כי השמחה שלי היא המחאה שלי/ והיא כוחי האמיתי", כנראה לטובת התאמת המילים ללחן. ואילו בספר "סימני דרך" שאמא הספיקה לערוך ולהגיה בעצמה ממש ממיטת חולי?ה?, השיר מסתיים במילים "כי השמחה שלי היא המחאה שלי/ והיא המחאה האמיתית". זהו המוטו שבו בחרה לפתוח את הספר. אני מכירה כמה אנשים שזה גם המוטו שלהם, בהשראתה.

בהכנה התובענית של חומרי הארכיון למסירה עם פינוי הבית של אמא ומרדכי - שני טון ספרים, תקליטים, מכתבים, טיוטות שירים, תמונות – גיליתי גם עיזבון בתוך עיזבון, אוצר של ממש: מכתבים של אמא עצמה לסבתא רבקה, אלה שאספה ושמרה במגרותיה עד יום מותה, לפני כמעט שלושה עשורים. סיפור החיים שלנו מסופר במכתבים האלה.

כילדה לא רוויתי נחת מחיי הצוענות הבוהמיים עם אמא, בתקופה שלפני נישואיה עם מרדכי הורוביץ. כששואלים איפה גרנו בתל-אביב במהלך השנים, התשובה היא "איפה לא?". עברנו אינספור דירות, חלקן של חברים ששהו בחו"ל, למשך כמה חודשים, "עד שנסתדר". מי רוצה שישכחו אותו אצל סבתא בקיבוץ למספר חודשים ואז יתעקשו להפוך את העולם כדי להטיס אותו בגיל חמש לבד לאמריקה? לא הבנתי אז את החוויה המכוננת בשהייה הממושכת והלא-תייר?ית בפריז של שנות השישים, את הסביבה התוססת עתירת הריגושים האמנותיים והמוזיקליים כאן בתל-אביב, עם האנשים היוצרים ורבי ההשראה שאכלסו את סביבתנו. אלה תובנות מאוחרות. כמה רציתי אז להיות הכי כמו כולם, לגור בבית אחד למשך כמה שנים רצופות, שגם בילקוט שלי יחכו סנדוויצ'ים מושלמים שהוכנו בתשומת לב, ולא מעוכים ועלובים שהכנתי בעצמי בעודי מתפקדת כאמא של עצמי (אמא אחרי הופעה, אמא בחו"ל, בחזרות אחרונות לתכנית חדשה של איזו להקה צבאית).

חלקתי מקצת מהחוויות האלה עם צביה הוברמן, מחזאית ובמאית, שיצרה משירי נעמי שמר את תקליטור הילדים "אצלנו בפסנתר" ואת הצגת הילדים המצליחה "ארץ להד"ם". לאחרונה כתבה וביימה הצגת ילדים חדשה בשם "הכל פתוח" עם שיריה של אמא, ולשתיים מדמויותיה קראה ל?לי ואו?רי. או?רי (השחקן בן אדם) מגיע אל הדודים שלו בקיבוץ של שנות החמישים למשך חופשת הקיץ, ופוגש שם את הילדים מקבוצת "כלנית" ואת ללי בת דודתו הקיבוצניקית (תימור כהן). הוא לא משתלב במשחקים ובהרפתקאות שלהם, רק רוצה הביתה לתל-אביב, וכשהוא כבר מיואש לגמרי הוא מוצא במקרה פסנתר באחד מחדרי הקיבוץ, שמשנה את התמונה ומאפשר לו להשתלב בקבוצה ולסיים את ההצגה במחרוזת צוהלת משירי נעמי שמר.

בהצגה ישבתי עם ישי בן זוגי לצד תמר גלעדי (שהיא גם זמרת וגם גיסתי וחברתי), ואורי שלה בן הארבע וחצי, הנכד שלא הכיר את סבתא נעמי, תכול עיניים מהצד הי?קה של המשפחה, אבל בעל מזג, אנרגיות וכישרון מוזיקלי ובימתי שלא משאירים מקום לספק בכוחה של הגנטיקה. הצצנו בו, יושב דרוך בקצה הכיסא, מוקסם מהמתרחש על הבמה, בעוד אנחנו מחליפים מבט דומע מדי פעם, וגם צוחקים בתערובת בלתי אפשרית של שמחה על היופי והכישרון שעל הבמה ושל צער עצום על שאמא כל כך לא כאן איתנו.

אצלנו במשפחה בוכים בקלות, וזה בעיניי דווקא חלק חיובי של המורשת המשפחתית. לא תמיד יש דרמה בדמעות שלנו, ולא תמיד הסיבה לבכי היא עצב. לפעמים זהו גודל המעמד, עוצמת הכישרון, ולעתים זהו עצב בסיסי וטהור, געגוע צורב, צער העולם. בדרך כלל זוהי מין תערובת של כל אלה: הסטודנטים הרעננים והרציניים של האקדמיה למוזיקה בקונצרט מיוחד משירי נעמי שמר, וגם תלמידי "רימון" הנהדרים בהנחיית אריאל הורוביץ בכנס השיר הישראלי באוניברסיטת בר-אילן; התזמורת הפילהרמונית בהיכל התרבות בין ירושלים של זהב לעיר הלבנה; אריאל מבצע את "על נהרות בבל" של אמא; פסיפסי הנייר החושניים של ליאת יניב לשיר "הטיול הקטן" בספר המוקדש כולו לשיר הזה - אחד מספרי-השיר המאוירים שיצאו לאור בשנים האחרונות לצד "אנשים טובים באמצע הדרך", "שנים עשר ירחים" ו"איך זרחה לי השמש באונייה שלום". כל ספר חדש מחזיר אלינו משהו מאמא-סבתא, אבל גם ממחיש את הה?עדר ואת הילדיו?ת הנצחית. פעם שאלו את אמא: איך כתבת כל כך הרבה שירי ילדים? והיא ענתה – אולי כי אני ילדה ששכחה להתבגר.

היא לא חינכה אותנו. החיים זרמו, ורק מדי פעם, לרוב בתשובה לשאלה, שמענו ממנה איזה משפט מפתח קצר ותמציתי, מוטו שלם, מוצק ורב השראה. לפעמים היא עצמה נשענה על מקורות קדומים. למשל, "אל תען כסיל כאיוולתו פן ת?שווה לו גם אתה (משלי כו, ד)". צידה לחיים. מצאתי אותו בכתב ידה במחברת הטיוטות. קשה להתאפק ולא להשיב לאוויל זה או אחר, כולל פרשנים בורים וסתם עצלים או מוגבלי הבנה ותחקיר, שעושים בשיריה כבתוך שלהם אחרי מותה. אבל השמחה שלה היא הצוואה שלה, והיא המחאה האמיתית.

ובאמת, היא לא היתה מה שמכנים היום חינוכאית. אבל העיסוק בספרי הילדים דווקא כשהיא כבר לא איתנו, מבליט את החינוכיו?ת של יצירתה בלי שום מרכאות. שירי הילדים שלה מלמדים על חודשי השנה, על החגים, על הטבע והנוף, מקנים ערכים של שלום, חברות, אהבת הארץ, יש בהם שפה משובחת, ומורכבות מילולית ומוזיקלית מתוך כבוד לתבונה של הילדים וליכולתם לקלוט איכות גבוהה והומור מתוחכם. ויש כל כך הרבה שירים שלא נכתבו במיוחד לילדים, וילדים שרים אותם. סמוך מאוד למותה הזדמנתי במסגרת עבודתי אז במשרד החינוך לבית-ספר באחד מיישובי השרון, ומקהלת בית-ספר יסודי שרה בקולות רכים את השורות הכאובות: "אולי האיש ההוא ידע מכאוב/אולי טעם משורש מר/ אולי בהתעטף עליו נפשו/ הוא שב ושר" מהשיר "כד הקמח". המילים התגלגלו על לשונם, המנגינה זרמה, ומשהו מהשפה הגבוהה בוודאי נטמע פנימה. אולי פעם, בעתיד, תתעטף עליהם נפשם והם ישובו וישירו, ויבינו עוד רובד בעומק הכאב ואת כוחו של השיר.

בכל פעם שחונכים רחוב על שם אמא, קוראים בית-ספר על שמה, או מקדישים כנס אקדמי ליצירתה, אני נזכרת בשיר קדום שלה, "הליצן", שבו כתבה:

"וביום שיידומו בימות הבידור/ מקולי הידוע מאוד בציבור/ אל נא אל תזמרו לי שירי אשכבות/ וגם אל תקראו על שמי רחובות/ הרי כל המדליות המוזהבות/ לא שוות שתי בדיחות טובות". ואחד השירים האחרונים שכתבה, "המנגן", מסתיים כך: "כשיבוא ויגיע תורי/להחזיר נשמתי לבוראי/ אעמוד לבדי מול קוני/ ואלחש: זה אני/ ואל?י אז יביט אלוה?י/ בחיוך שהוא אור והוא שי/ ויאמר בחשאי בחשאי/ היית חי, היית חי."