היה שם איזה זמזום באחד הסאב-וופרים בצידה השמאלי של קדמת הבמה. וגם התאורן לא היה משהו. וההופעה קצת התאחרה בגלל תור ארוך בקופות. אבל זהו, כאן בערך נגמרות כל הטענות שניתן להעלות על הדעת לגבי ההופעה הענקית אך האינטימית של מ. וורד אתמול בתיאטרון גשר ביפו, לה כל הכרטיסים נמכרו מראש. קרוב לאלף איש זכו לראות פרפורמר בחסד וגיטריסט יוצא מן הכלל מופיע בפעם הראשונה בישראל, ואם לשפוט על פי התגובות, תוך כדי ואחרי ההופעה, נדמה ששררה הסכמה גורפת לכך שזאת היתה אחת ההופעות המוצלחות שהיו כאן לאחרונה.
כבר מהקטע הראשון שניגן, מעין אינטרו אינסטרומנטלי, נעלמו כלא היו החששות לגבי היות וורד לבדו על הבמה ללא ליווי של להקה. מת'יו סטיבן וורד על גיטרה אקוסטית אחת, תוך שימוש באלף טכניקות שונות לנגן עליה, הצליח בקלות למלא את חלל האולם. ועם גיטרה אקוסטית נוספת לבחירתו, מפוחית ופסנתר, ההופעה המינימליסטית שלו הפכה לעשירה יותר ממה שהבמה הדי עירומה רמזה שייתכן. וורד פעיל כאמן סולו כבר מתחילת האלף, לכן אמר לקהל שהוא קצת מפצה על הזמן האבוד שלא זכינו לראותו בהופעה ושהוא הולך לבצע גם שירים מאלבומיו הישנים. הבטיח וקיים: השירים הראשונים שבחר לבצע, "Eyes On The Prize" ו- "Chinese Translation", לקוחים מתוך אלבום המופת שלו " Post War", שרבים מחשיבים לפסגת היצירה שלו עד כה. אחריהם מגיעה התודה בעברית, והשיר "Fuel For Fire" מתוך האלבום שקדם לו, "Transistor Radio".
עושה רושם שזה בא לו בקלות. הוא לא משדר מאמץ, כל מילה שהוא שר מלווה בהבעת פנים תואמת, וכל אקורד ופריטה זוכה להחזקה שונה של הגיטרה. הקהל מרוצה, אולי אפילו קצת יותר מדי ואני לא מתכוון להישמע ציני, אבל מחיאות כפיים שנשמעות חזק לא רק בין השירים, אלא גם במהלכם ובהופעה כל כך מינימליסטית, יכולות לפעמים להפריע. כמובן שוורד נהנה מכל האהבה שהורעפה עליו; "כיף להיות בארץ היפה שלכם", אמר ועבר לביצוע הקאבר הראשון בהופעה, "Rave On", הלהיט של באדי הולי מסוף שנות החמישים.
וורד, שנשען על מקורות שהם בעיקר מכיוון הקאנטרי, בלוז ופולק אמריקני ישן, העניק אתמול הופעה של יוצר רענן, שיודע לבטא את עצמו דרך השפעותיו המגוונות. זאת לא היתה בשום צורה הופעת פולק מסורתית עבשה. מה גם שלא רק אמריקנה היתה בתפריט; כשעבר לשבת מול הפסנתר שאל "כולכם זוכרים היכן הייתם כששמעתם על מותו של ג'ורג' האריסון, נכון?", והחל לנגן את "Here Comes The Sun Again", המחווה שלו לחיפושית. השיר נכתב בהשראת נסיעה של 17 שעות ברכב, סיפר לקהל, שבמהלכה לא הבין למה הוא כל הזמן שומע ברדיו שירים של האריסון. עד שנפל לו האסימון. וורד ציין לא פעם שהדרך שלו ליצור היא במידה רבה לגנוב אמנותית מכל אלה שהוא אוהב, אך באופן שמכבד אותם. ובכן, בשיר הזה היה ניתן בבירור לשמוע את המלודיה של "Here Comes The Sun" של הביטלס, ועם זאת להבין בדיוק למה הוא מתכוון כשהוא אומר "לגנוב בכבוד".
דווקא הביצוע לאחד מהשירים הכי יפים, "Vincent O'Brien", היה קצת פחות מרגש מהגרסה המוקלטת שלו שהיא במקור יותר רועשת, אך הביצוע עדיין היה יפה. אחריו הגיע הקאבר המלכותי שלו לשיר המרגש, "Story Of An Artist", של דניאל ג'ונסטון שהיה ללא ספק אחד משיאי ההופעה. "בזמן האחרון אני חושב המון על האוורלי בראד'רס, מסיבות מובנות מאליהן". פתאום שרר שקט בקהל. על אילו סיבות לעזאזל הוא מדבר? מישהי אפילו צעקה "Why?". כנראה שזה היה סוג של הומור שלקח לנו כמה רגעים מביכים להבין לפני שהוא פצח בקאבר לבלדה "Let It Be Me".
עוד ביצועים בולטים בהופעה היו "Poison Cup" ו-"Sad, Sad Song" שנוגנו בזה אחר זה ואחריהם רצף של שירים מצוינים מהאלבום האחרון שלו. מצאתי את עצמי מחייך חיוך ענק בביצוע של "I Get Ideas" הרומנטי והתמים, שהיה להיט של לואי ארמסטרונג. אחרי שתי קידות מנומסות עזב וורד את הבמה. זה הרגיש קצת מוקדם מדי, אך הכפיים לא אפשרו לוותר על הדרן. "השיר הבא הוא שיר אהבה אנגלי ישן". אפשר כבר לחשוב שהוא עומד לבצע איזה יצירה מהתקופה הוויקטוריאנית, אך היתה זו הגרסה האקוסטית הנהדרת שלו ל""Let's Dance של דיוויד בואי. שוב קידה והיעלמות. שוב רעש. כך זה לא יכול להסתיים. לקול תשואות הוא חוזר לבמה ושואל "יש פה מישהו שיודע לנגן על פסנתר?". בחורצ'יק אחד עולה לבמה, מקבל כמה הנחיות קצרות מוורד, ויחד הם מבצעים את "Rollercoaster". הפסנתרן שיודע את כל המילים לא מאמין שזה קורה לו. הוא עומד במשימה בגבורה עד שמוצא את עצמו לבד על הבמה, וורד כבר לא שם, למרות שהגיטרה שלו ממשיכה להתנגן דרך לופר. בחור מצחיק מ. וורד הזה. שיבוא יותר.
