זו תמיד אהבה: כך "היומן" הפך לסיפור הצלחה

"טראש, טראש, טראש", כך מכנה אמה של אלי (רייצ'ל מקאדמס) את נוח (ראיין גוסלינג) בסרט "היומן" שיצא לפני עשור בדיוק. רגע לפני שהזוג הצעיר, היפה והפוחז הזה מצליח לממש את מזימתו לתנות אהבים, גוררת האמא המרושעת את אלי אל עיר אחרת, רק בשביל שזו תחזור אחרי שבע שנים, תכיר בחור חדש (ג'יימס מרסדן מול גוסלינג? סירייסלי? לא כוחות בשום צורה), ואחרי ליל אהבים חסר מעצורים עם אהוב נעוריה, הם יחזרו להיות ביחד ויחיו חיים טובים ומאושרים, ויש להניח שגם מלאי מין וחשק.

"טראש, טראש, טראש" הוא פתגם סביר עד לחלוטין-מתקבל-על-הדעת, נוח מאוד לשימוש כשרוצים לתאר את הסרט "היומן", שנקרא באנגלית "The Notebook" (מוזר שבעברית לא תרגמו את זה ל"היומן שתקע אותי"). הסרט שביים ניק קסאווטס (הבן של ג'ון) התבסס על רומן בעל שם זהה מאת ניקולס ספארקס והפך להצלחה מסחררת. למה בעצם? הלא ראינו כבר קומדיות רומנטיות בהן ג'ניפר לופז הופכת ממנקה לאשת איש חתיך? האין חווינו כבר את רגש האהבה בפסאודו דרמות שעיקר עיקרן דיאלוגים מפגרים שאף אחד לא אומר אי פעם בחיים האמיתיים?

חווינו, עשינו, ראינו הכל, ועדיין – "היומן" בכל זאת הצליח להתבלט מעל סרטי הז'אנר הפונים לקהל הטוב הטוב ביותר: קהל ההורמונים בגופן של נערות בנות 14.

אם תרצו, "היומן" עשה לקריירה של גוסלינג את מה ש"טיטאניק" עשה לקריירה של ליאונרדו דיקפריו. נכון, גוסלינג עדיין לא יצא עם בר רפאלי, אבל מאז ששיחק בסרט הזה, הוא הפך רשמית לשחקן הוליוודי לפני הספר (סליחה, לפי היומן); האיש שגברים רוצים להיות הוא ובחורות – מכל הגילאים – רוצות להיות איתו. בנוסף, התפקידים הקודמים שלו פחות זכורים לקהל הרחב והוא השתדרג באופן נוח למדי לדרגת אל יווני. מקאדמס לא קיבלה שדרוג משמעותי יותר, אבל הופעתה בסרט לצד הפרטנר לא מביכה, ועל זה יעידו גם הביקורות שיצאו לאחר הסרט, כולן התריעו על כך שמדובר בסרט מפגר שנושאים על גבם שחקנים מוצלחים. ושחקנים מוצלחים, לפעמים, זה כל מה שצריך. אגב, נקודה מעניינת – לתפקיד נוח, הבמאי רצה מישהו "לא חתיך" ולכן בחר בגוסלינג. את העובדה הזאת מצאנו בוויקיפדיה ואנחנו מאוד מקווים שהיא פארודית.

יחד עם זאת - אדושם שבשמיים, איזה סרט נוראי הוא "היומן". מי בכלל מסוגל להאמין לשטויות האלה? מי בכלל מדבר ככה? כלומר, וודאי, לכולנו יצא לשוט באגם עם מאות ברווזים, להירטב עד העצם מגשם טרופי שמופיע לפתע באמצע החיים בדרום ארה"ב ואז לעשות את המעשה ההגיוני: להסתער בתשוקה על מושא אהבתנו. אבל הדיאלוגים האלה? קיימים רק בסרטים.

אגב, באותה השנה בה יצא "היומן", יצא גם הסרט "ילדות רעות" (גם בו משחקת מקאדמס) שכתבה טינה פיי בכיכובה של לינדזי לוהן. הסרט השנון והבוגר הצליח גם הוא להפוך לתופעה, בעיקר בזכות הכתיבה הנהדרת של פיי ותצוגת המשחק של לוהן, שבינתיים הפכה לקראק הד ופינתה את פסגת הוליווד לפיגורות כמו ג'ניפר לורנס ואמה סטון. גוסלינג, לעומתה, לא באמת צריך לחשוש מצעירי השכונה כמו ג'וזף גורדון-לוויט או טייטום צ'נינג. הסיבה פשוטה למדי: הוא גם יפה וגם אופה. וגם היה הרקולס הצעיר. ועם שילוב כזה, פשוט אי אפשר להפסיד. אבל נניח ששמנו את גוסלינג בצד. מה גרם לדרמה ההיסטורית הדביקה עד להחליא הנ"ל להפוך לאבן דרך במסעה של הטינאייג'רית הממוצעת אל עבר המחזור הראשון? ולמה לעזאזל סצנת מין מלפני עשור מצליחה עדיין, השם ישמור, לחרמן גם נשים בריאות יותר בשכלן?

ובכן, מיטב המדענים ניסו עד היום למצוא תשובה לשאלה מה הפך את "היומן" מסרט קלישאתי לפני הספר (תרתי משמע) לחפץ מעבר עבור נשים בגיל ההתבגרות בכל העולם. עשר שנים לאחר צאתו, בד בבד עם הפיכת הקולנוע המיינסטרימי למוגזם ואקסטרווגנטי יותר ויותר, זו אולי ההזדמנות להציע ניסוח פתרון מחודש לתעלומה.

כמו "אישה יפה" בשעתו, "היומן" הוא סרט יותר מדי טוב בכדי להיות אמיתי. המילה "טוב"- אין בכוונתה להורות על יכולות בימוי/צילום/כתיבה/הפקה יוצאות מן הכלל, אלא אך ורק על הסיפור האינפנטילי להחריד הזה. מביך להבין ומתסכל להודות אבל סיפור הרדיפה הבלתי נגמר של הגבר ה"מושלם" אחר אהבה ממבט ראשון, הוא סיפור פנטזיה. במה שונה דין "היומן" מדין "אלאדין", למעט העובדה שהסרט לא מצויר?

בכלום. ממש כמו בכל הסיפורים של וולט דיסני, מדובר בסיפור אהבה שמצליח כנגד כל הסיכויים – אמא מרושעת, ארוס כאילו חתיך (אבל בעצם דביל שאת מעבירה איתו את הזמן בסבבה עד שגוסלינג יחזור) וסקס פסיכי שמחשב מסלול מחדש. ואם כל זה לא מספיק, אלי לוקה באלצהיימר מעיק ומעצבן ודמותו של נוח יושבת ליד מיטתה ומספרת לה שוב ושוב את הסיפור, כי אחרי מיליון שנים שהם ביחד, הוא הרי עדיין מאוהב בה כמו ביום הראשון.

בדיוק כמו "הנסיכה הקסומה" ו"טיפשים בלי הפסקה" – "היומן" הוא החיים שבחיים לא יהיו לנו. "הנסיכה הקסומה" יחיה לעד כקלאסיקה בזכות סיפור פשוט, מקסים ועם זאת מלא עומק. "טיפשים בלי הפסקה" חוזר עכשיו לסרט המשך שמתוכנן להיות לא פחות סוטה וקורע מהמקור, סרט על חברות ששום דבר לא יכול להרוס או להכחיד. אפשר להתפלפל עוד רבות על ההבדל בין הסרטים האלה, מה הופך סרט לקלאסיקה ("הנסיכה", "אישה יפה") או לקאלט ("טיפשים", היומן"), אבל הנקודה היא שבסופו של דבר – כולם מציעים פנטזיה, סיפור שמתקיים בעולם הפיזי שאנחנו מכירים מהראש, אבל לא מהלב.

והלב? הוא רוצה אל אמא. הוא רוצה אהבה. ברגע שתתנו לו את זה- זכיתם בתהילת עולם. וכיוון שכולנו נדהמים לחשוב שאלי זכתה למעריץ מאוהב עד סוף ימיה, מעריץ שבמקרה הפך לבעלה ומשוחק על-ידי גוסלינג – זה מצליח. אין שום סיכוי שדבר כזה יקרה בחיים האמיתיים. ולכן הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. סליחה, אמרנו "חיים"? בעצם הם מתו ביחד. באותה המיטה. בבית החולים. כן. מצד ראשון אנחנו מקיאים בפה, אבל מצד שני בא לנו גם. בא לנו את כל מה שלעולם לא יקרה לנו. וזאת הסיבה שאנחנו אוהבים את "היומן".

קרועים על "היומן"? ספרו לנו הכל בפייסבוק