אוראל כהן - "בואו ונשמח"
נהוג לטעון, בחוגים מסוימים, שאמני פופ ים תיכוני מהזן העכשווי הם לא מספיק מזרחיים ולא מספיק איכותיים. ברמת העיקרון, זה נכון: אום כולתום, פאריד אל אטרש והאחים כווייתי, לדוגמה, באמת מתאימים יותר משרית חדד, אייל גולן ודודו אהרון להגדרות המקובלות של "מוזיקה מזרחית" ו"איכות".
הבעיה עם הטענה הזאת היא שלא באמת קיימות הגדרות מקובלות למושגים האלה. בדומה לרוב הזרמים הפופולריים בני זמננו, גם הפופ הים תיכוני לא מחויב להיצמד למערכת חוקים כלשהי סגנונית או מקצועית - ולכן, בעצם, אין בסיס לטענה הנ"ל. השאלה היא לא עד כמה מזרחית ואיכותית היא המוזיקה הים תיכונית מהסוג שכבש את המיינסטרים לפני כמה שנים, אלא עד כמה היא מרכזית בחייהם של אמני הז'אנר (ובמידה רבה, גם של מעריציהם), בהשוואה לדברים אחרים לגמרי, כמו למשל כסף וכבוד. השאלה היא האם הם באמת אוהבים מוזיקה חיים ונושמים אותה או שהם רק משתמשים בה כאמצעי להשגת כסף וכבוד.
ילד הפלא אוראל כהן ככל הנראה אוהב מוזיקה. הוא מבצע כאן, בתור סינגל שלישי מאלבום בכורה, חפלה פרסית אותנטית, מנענעת אגן, שמותאמת במיוחד לשמחות משפחתיות ולאירועים של ועדי עובדים, ונשמע, באופן כללי, מאוד מחובר למה שמקטרגי המוזיקה הים תיכונית נוהגים לכנות "שורשים" ומאוד מבסוט.
האמת היא שלא לגמרי ברור מהו בדיוק הפלא בילד הזה. בקומוניקט כתוב שפרט לשירה, הוא גם מתופף על דרבוקה מגיל 9, אז אולי זה מגיע משם, כי בשיר הזה אין שום אינדיקציה לכך: כהן שר נכון, לא מזייף, אבל די רגיל בסך הכל, כמו ילד חמוד ממוצע וטוב שכך. ילדים אמורים להישמע ילדים, להיות ילדים. כשלוקחים אחד כזה, מלבישים אותו בחליפה לבנה-ורודה עם עניבה דקה ומספרים לו שהוא "פלא", אפשר להניח שאחר כך, כשיגדל, הוא ישכח מאהבתו למוזיקה, יגלה את נפלאות הכסף והכבוד, ויהפוך לקובי פרץ. או, במקרה שלנו, דוידאל דרעי (הבא בתור). שלושה כוכבים.
דוידאל דרעי - "זיכרונות"
החיים קשים. אצל הזמר הצעיר דוידאל דרעי (שנכון יותר, מבחינה מקצועית, להציגו בתור "הבחור הצעיר דוידאל דרעי") זה בא לידי ביטוי בכך שאהובתו היקרה עזבה אותו, כנראה מזמן, וכעת "זיכרונות מתוקים חוזרים מהעבר, הזמן עובר והרגש שוב נשאר", כפי ששר דרעי את המלים שכתב במו ידיו.
מי שלא התמודד מעולם עם זיכרונות מתוקים שחוזרים מהעבר, אלא רק חווה, כמו כולם, זיכרונות מתוקים שחוזרים מהעתיד, לא יודע כאב מהו. בייחוד כשהרגש שוב נשאר. לא סתם נשאר, כמו שקורה לכולם, אלא שוב נשאר. שוב. כלומר, הוא היה, נשאר, ועוד לפני שהספיק לעזוב, הוא שוב נשאר. סרט.
כתוצאה מכך, דרעי ניצב, ומציב את מאזיניו, בפני אתגר קשה ומר: הוא צריך להתמודד עם פרידה כואבת, והם צריכים להתרגש מתפזורת מקרית של צירופי מלים אופייניים לבלדות מהז'אנר ("אל תלכי", "אני צועק", "איני יכול", "כאן איתי", "הלב לא", "אותך איתי"), לחן שנוצר בשיטת "17 שניות ושיר", קול של קבלן שיפוצים באודישן ל"דה וויס" וקליפ מהופעה של אדרי בבמה המרכזית של אירועי יום העצמאות בשדרות, כשמדי פעם נכנס לפריים גבר מקריח, כבן 60, עם כיפה סרוגה ומצלמת סטילס. בהצלחה לכולם. כוכב אחד.
דורון מירן ומירן מירן - "אלף כוכבים"
דורון מירן מייצג את השלב השלישי באבולוציה של אמן הפופ הים תיכוני: אחרי ילד הפלא שמנעים זמירות מן המקורות והנער שמבריז מבית הכנסת כדי לחרוז קלישאות על אהבה, מגיע השלב שבו הזמר מגיע לתצורתו המוגמרת כלומר, מופיע בקיסריה או, לכל הפחות, חש צורך עז, בלתי נשלט, להופיע בקיסריה, ובמקרים רבים, כמו למשל זה של דורון מירן, אף מוכן לעשות בשביל זה עיקוף רציני, דרך נווה אילן.
לזכותו של מירן יאמר שעממיותו אמינה ועקבית. גם עכשיו, בסינגל המלווה את יציאתו מבית "האח הגדול", הוא נשמע כמו דורון מירן: חפלאי, עממי, פשוט, שמח, בא בטוב, לא מתחנף לגלגלצ, לא משתמש במלים פסאודו-חכמות כדי להוכיח משהו למישהו, ובעיקר לא משחק אותה אשכנזי. לחובתו של מירן יאמר שזה לא מספיק מעניין, מלהיב ומשכנע כדי לסגור לו הופעה בקיסריה.
המוזיקה של מירן מזכירה קצת את האופן שבו הוא בחר שמות לילדיו, שמשתפים עמו פעולה בשיר הזה. לבנו, שהלחין את השיר למילותיו של יוסי גיספן ("עם מוטיב ערבי", כפי שמצוין בקומוניקט), הוא קרא "בן", ולבתו, שמבצעת עמו את השיר בדואט, הוא קרא, לאחר התחבטויות רבות, "מירן". אותה השראה, פחות או יותר, עומדת מאחורי שירו החדש, כך שמן הסתם הוא לא מעורר מחשבה, לא מצית רגשות, ובקיצור, לא עושה שום דבר.
למרבה המזל, גם שיקו חייק המוכשר נמצא כאן, בעמדת המעבד המוזיקלי, כך שהשום דבר הזה לפחות נשמע מדויק וטוב ברמה האסתטית, אבל עדיין, בשורה התחתונה, המוזיקה של דורון מירן אטרקטיבית בערך כמו דורון מירן. שני כוכבים.