דומה שכל עיסוק ב"רמזור" הוא כניסה ליער סבוך של קלישאות. עליבות גברית, שליטה נשית, מיזוגניה, הומופוביה, אמירות חברתיות, קונצנזוס גורף? צ'ק על הכול, אין כמעט מה לחדש. גם בנתון היבש לפיו הסדרה יורדת לאחר ארבע עונות שהתפרשו על פני שש שנים לא קיים, לכאורה, מידע חריג, אולם דווקא פה טמון הסאב-טקסט העוצמתי ביותר.
תוחלת החיים של סיטקום בישראל אינה ארוכה במיוחד. "קרובים קרובים" האלמותית, הקומדיה הזכורה ביותר ביי פאר, צלחה בקושי שלוש עונות בארבע שנים. "שמש" עברה שש עונות מוצלחות בטרם ירד המסך. וכן, היתה "החיים זה לא הכול", שהעמידה רף בלתי עביר של תשע עונות, ובכל זאת במציאות של היום הישגה של "רמזור" עדיין נראה תקדימי. בעידן של עושר ערוצים, כשהצרכן נחשף ליותר ויותר תכנים ולא רק דרך הטלוויזיה, קשה ליצור תלות. אלא שחוסר הרציפות לא רק שלא פגע ב"רמזור", הוא אפילו חיזק את הבונדינג: תמיד נשאר ממנה טעם של עוד.
לכאורה, "רמזור" לא המציאה שום דבר. היא הגישה מוצר עמוס בשבלונות עם דמויות חד ממדיות שנכנעו לתכתיבים מאוד ברורים ולא חרגו מהתכונות הגנריות שלהן במילימטר. אלא שההכלאה בין חפר, ברני סטינסון הישראלי, אמיר הכנוע ואיצקו המגה-סחי יצרה נוסחה מנצחת, וגם פינתה מראש לא מעט מוקשים שעשויים היו להפריע בדרך להצלחה. לך תדע את מי לתקוף תקשורתית כשמולך עומדים שני גברים אשכנזים (בסדרה ליאור כלפון הוא איצקוביץ') עם רגשי נחיתות, גבר אחד שהותאם לסטריאוטיפ של נירו לוי, רב-שגל עם אטיטיוד, נשים שאולי מוציאות אותך מדעתך אבל אתה לא יכול באמת לשנוא ובדיחות פלוצים ומסרים פורנוגרפיים שמוגשים במסווה של הומור גבוה.
על כר הנוחות הזה יצרו אדיר מילר ורן שריג סדרה עם מרחב תמרון שאפשר לה להתפתח לכיוון שרצתה סאטירה לייט שתגיד את דברה אבל שלא תהיה נושכת מדי ולא תרגיז אף אחד. "רמזור", עד מקרה האימהות החד הוריות השנה, לא עלתה לכותרות בהקשרים שליליים, אף שהיו לה לא מעט קריצות שיכלו ליצור פרובוקציה. בין אם היתה זהירה מתוך כוונה או שפשוט נתנה למיתוג להשתלט עליה, היא תמיד הלכה על בטוח והשתדלה לא להגיע רחוק מדי עם הביקורת. ובכל זאת, על אף שהיתה קונפורמיסטית חברתית, היא לא צייתה לחוקים הישראלים ש"חייבו" גם את הקומדיות הקיצוניות ביותר להישאר בגבולות ההיגיון.
אבסורדי ככל שזה יישמע, בעוד תכניה של "רמזור" קשובים ומגיבים לאקטואליה המקומית, מבחינה קונספטואלית היא התוכנית הכי לא ישראלית שיש. מבלי להיכנס לפערי האיכות העצומים, אפשר למצוא שם נגיעות מסדרות אמריקאיות עכשוויות שבהן הקצב מהיר יותר מהסיטקומים של פעם וכמובן, במיוחד כשחושבים על שילוב הסטנדאפיסט-תסריטאי-שחקן ראשי, השפעה ברורה מ"סיינפלד". ההכלאה בין האקטואליה הכבדה והעדינה שלנו לנונסנס יצרה נוסחה שאפשרה לנו, עם נטול הומור עצמי, להביט על הכול מהצד ולהפעיל צחוק טהור חף משיקולים פוליטיים.
אבל גם זה נגמר. "'רמזור' לא השתנתה. היא לא צריכה", כתבה כאן לילך וולך באפריל, כשהסדרה עלתה לעונה הרביעית והאחרונה, "היא פונה לקהל הקבוע שבא לגרבץ מול בבואתו". החלק הראשון נכון, "רמזור" לא השתנתה, אבל כדי לא לגרום למגרבצים להוציא את הידיים מקדמת המכנסיים היא כן היתה צריכה שינוי ובמידה לא מועטה גם ניסתה ליצור אותו. הקלפים המשפחתיים וההיררכיה הרמזורית נטרפו כשאמיר וטלי הפכו להורים ואיצקו ולילך התגרשו, שני מהלכים אמיצים כשלעצמם. השינוי לא ממש עבד בעיקר משום שהייצוג הנשי, שהיה כה איתן בעונות הראשונות, התמוסס. ליאת הר-לב הנפלאה פרצה בשנים האחרונות והתפקיד התכווץ על מידותיה ומשום כך הפסיקה דווקא להיות מורגשת. בעוד היא נותנת את התחושה של נוכחת-נפקדת, יעל שרוני העלתה את הדציבלים עוד מדרגה, ודמותה של לילך הפכה מפקאצה-קרייריסטית-שתלטנית לכרוכיה צווחנית נטולת חן שהופעותיה מאבדות משמעות. בלי האופוזיציה הנשית הלוחמנית שהתרגלנו לקבל, הפאתטיות של הטריו הגברי התרוקנה מתוכן.
ייתכן ש"רמזור" היתה יכולה למשוך, עם טיון-אפ או שניים, עוד עונה, אבל מילר ושריג הבינו לאן נושבת הרוח, וכשניים שמכירים את התעשייה ואכזריותה העדיפו להיפרד לפני שהמדרון הופך לחלקלק. הם את שלהם כבר עשו, כשהכניסו את הסדרה לדברי ימי הטלוויזיה הישראלית. יהודה ברקן אמר בשנות ה-80 באחת מתכניות האירוח ש"את סרטי הבורקס שלנו עוד ילמדו באוניברסיטה", וצדק. מילר ושריג אפילו לא היו צריכים נאום תוכחה, הבייבי שלהם זכתה כבר מזמן להיכנס לדיונים אקדמיים סוערים. "רמזור", על כל חסרונותיה, היא מוצר שצפוי להשתמר עוד הרבה זמן בלו?פ?ים בלתי נגמרים של שידורים, ממש כמו "קרובים קרובים". האם תנצח אותה בקרב על הסיטקום הנצחי ביותר? שנים יגידו, אבל עצם העובדה שהיא שם, קרובה-קרובה, היא כבר בגדר הישג ענק.
השתתפו בחידון המיוחד: איזו דמות אתם מ"רמזור"?