21:25, המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב. בפעם האחרונה שבדקתי, קצת לפני שיצאתי מהבית, עמד מספר הלייקים של קבוצת הפייסבוק "עם ישראל דורש נקמה" על 35 אלף, רובם של צעירים ובני נוער. מובן מאליו שיש עוד כאלה. עוד הרבה. המון. ייתכן שאפילו כאן, במשכן, יושב אחד כזה, אחת כזאת, או כמה כאלה. אין חוק שמונע ממעריצים של מירי מסיקה לדרוש נקמה בשם עם ישראל. נכון, קצת חבל.
בשורה שלפניי, ארבעה כיסאות מימין, יושבת איזו נערה בת 14, אולי 15. ייתכן שאני מדמיין, אבל אני כמעט בטוח שראיתי אותה באחד הצילומים שפורסמו בעמוד של "עם ישראל דורש נקמה". עכשיו היא שרה, יחד עם מסיקה, את השיר "טיפה טיפה" שיר ותיק, בן עשר, מימי תחילת הקריירה שלה: "טיפה טיפה אני חוזרת לעצמי, טיפה טיפה אני אוספת את השקט שלי". אולי, תוך כדי זה, הנערה גם חוזרת לעצמה, אוספת את השקט שלה, שואלת את עצמה "מאמי, מה נהיה ממני?" ומוותרת על הנקמה של עם ישראל. אולי.
מסיקה, באופן כללי, מכוונת את שיריה לנערות ולילדות, ושוזרת בהן ערכים שנחשבים לשמרניים ול"ימניים" כמו אמונה, מסורת, שורשים, אהבת הארץ וכבוד להורים ("באה אליכם"). חומרים מהסוג שהרבה מאוד ישראליים דתיים, מסורתיים וחילוניים סופגים בבית. כלומר, בנוסף לכל, מסיקה היא גם זמרת מאוד ישראלית. הכי ישראלית שאפשר.
תוך כדי התפעמות מהגרון הנדיר שלה (גם כשהיא שרה בלי מיקרופון, שומעים אותה מעולה ביציע), ומהקוליות הנון שלנטיות שבה היא שולטת במופע הזה, אני נזכר בהפגנה שנתקלתי בה בדרך לפה, בכיכר הבימה. היו שם כמה עשרות מפגינים בסך הכל, פרצופים מוכרים מהפגנות אחרות, משהו קטן, מקומי, כמעט סמלי. "הממשלה גזענית, הממשלה אלימה", הם צעקו. זה היה מאוד משכנע. אין סיכוי, אף לא קלוש ביותר, שמחר בבוקר הממשלה תמשיך להיות גזענית ואלימה.
הפגנה אחרת, אמיתית ואפקטיבית יותר, מתרחשת כאן, במופע ההשקה לאלבומה החדש של מירי מסיקה, "סימנים על החול". כלת השמחה מובילה פה קמפיין סמוי נגד הסתה, שמורכב מקול ענק, פזמונים מנצחים, כריזמה טבעית, הפקה מוזיקלית נקייה (של אורי זך, הבעל), משהו אימהי בעיניים, משהו דודתי בצורת הדיבור, הומור עצמי קורע ("התמונה שבה אני נראית הכי רזה היא זו שבתעודת הלידה שלי. הייתי 4 קילו 700") ושמלה שחורה עם פאייטים כסופים ("תראו, אלון ליבנה עשה ממני כדור דיסקו").
המניירות שלה כפריפורמרית כמעט נעלמו. רוב הזמן היא סטטית. עומדת ושרה. הנוירוטיות המופרזת עדיין שם ("אני חולה... יו, כמה שאני חולה, למישהו יש מטפחת? סתם, סתם, אני לא חולה...") כי בכל זאת, מדובר בסימן היכר, והשירים החדשים קיטשיים ומלודרמטיים כתמיד. זה לא נאמר בקטע רע, אגב. "נובמבר", "לשם", "עכשיו אתה חוזר בחזרה", "מאמי" "באה אליכם" כולם קיטשיים להחריד ועם זאת להיטים מוצדקים לגמרי שמציגים קומבינציות מפתיעות בין פופ, רוק, פלמנקו, שאנסונים ומקצבים ים תיכוניים. מירי מסיקה זה מיינסטרים טוב, כמו פעם.
לפני 30 שנה בדיוק ביצעה עופרה חזה, במסגרת הצגת הילדים "מלכת הקסמים", פזמון סוחף על גורל אחד, ששם אותנו כאן, בארץ הזאת ("גורל אחד", 1984, מילים: צפנת ירון, לחן: שם טוב לוי). שום דבר עקרוני לא השתנה מאז: הגורל עדיין אחד, אנחנו עדיין כאן, בארץ הזאת, ומירי מסיקה, בשורה התחתונה, היא סוג של עופרה חזה.
