השמש השמנה משתהה ליד עמודי הטלפון. צבע נגד?טיפ?וס הופך לזרחני על שערי בית ספר ועמודי תאורה. בווילסד?ן אנשים מתהלכים יחפים, הרחובות הופכים לאירופיים, יש שם מאנ?יה לאכילה בחוץ. היא מקפידה להיות בצל. אדומת שיער. ברדיו: אני המחבר היחיד של המילון שמגדיר אותי. אמירה יפה לרשום אותה על השער האחורי של מגזין. בערסל, בגן של דירת קרקע. מגודרת, מכל הצדדים.
ארבע גינות משם, ב??שיכון, בחורה זועמת בקומה השלישית צורחת באנגלו?סקסונית על אף אחד. מרפסת יוליה, בולטת החוצה קילומטרים על קילומטרים. זה לא ככה. אל תתחיל. סיגריה ביד. בשרנית, אדומה כמו סרטן שלוק.
רק אני לבדי
רק אני המח?ב??רת
עיפרון לא משאיר סימן על דפי מגזין. באיזשהו מקום היא קראה שהזיגוג המבריק מסרט?ן. כולם יודעים שלא צריך להיות חם עד כדי כך. ניצן כמוש ותפוחים קטנים מרים. ציפורים שרות בטונים הלא?נכונים בעצים הלא?נכונים מוקדם מדי בשנה. שלא תתחיל לעזאזל! תסתכלי למעלה: הכרס השרופה של הבחורה נחה על המעקה. הנה מה שמיש??ל אוהב לומר: לא כל אחד יכול להיות מוזמן למסיבה. לא במאה הזאת. דעה מרושעת היא לא חולקת אותה. בנישואים לא חולקים הכול.
שמש צהובה גבוה בשמים. צלב כחול על מוט לבן, ברור, מוחלט. מה לעשות? מישל בעבודה. הוא עדיין בעבודה.
רק אני
רק אני לבדי
אפר מרחף לתוך הגינה למטה, ואז בא הב??ד?ל, ואז הקופסה. קולני יותר מהציפורים והרכבות והמכוניות. סימן יחיד לשפיות: מכשיר קטן תקוע באוזנה. אמרתי לו שהוא מרשה לעצמו יותר מדי. איפה הצ'ק שלי? והיא מול הפרצוף שלי מזיינת את השכל. ברוב חוצפתה.
רק אני לבדי. רק אני. רק אני.
היא משחררת את אגרופה, מניחה לעיפרון להתגלגל. מרשה לעצמה. אין למה להאזין חוץ מלבחורה המזורגגת הזאת. בעיניים עצומות לפחות יש משהו אחר לראות. נקודות שחורות צמיגות. שייטים בזרם, מזגזגים. זיג. זג. נהר אדום? אגם מותך בגיהינום? הערסל נוטה על צדו. העיתון צונח על הקרקע. חדשות עולם ונדל"ן וקולנוע ומוזיקה מונחות על הדשא. גם ספורט ותיאורים קצרים של המתים.
צלצול בדלת. היא חוצה את הדשא בצעדים מתנודדים, יחפה, אפופת שמש, מנומנמת. הדלת האחורית מוליכה אל מטבח צר, מרוצף אריחים זוהרים בטעם של דייר קודם. הפעמון לא מצלצל. הוא לחוץ ברציפות.
ב??זגוגית המחוספסת, גוף, מטושטש. אוסף פיקסלים שלא מתאים למישל. בין הגוף שלה לדלת, קורות הרצפה של המסדרון, זהובות באור?שמש משתקף. המסדרון הזה יכול להוליך רק אל דברים טובים. ובכל זאת אישה צועקת בבקשה ובוכה. אישה הולמת באגרופה על דלת הכניסה. כשהיא מושכת את המנעול הצדה, היא מגלה שהוא נעצר בחצי הדרך, השרשרת נמתחת, ויד קטנה מעופפת בעד המ?רווח.
"בבקשה אוי אלוהים תעזרי לי בבקשה, מיס, אני גרה פה אני גרה ממש פה, בבקשה אלוהים תבדקי, בבקשה "
ציפורניים מלוכלכות. מנופפת בחשבון גז? חשבון טלפון? נדחף דרך הפתח, אל מעבר לשרשרת, קרוב כל כך שעליה לזוז אחורנית כדי למקד את מבטה ב??מה שמראים לה. 37 ריד?לי א?ב?ניו? רחוב בפינת הרחוב שלה. זה כל מה שהיא קוראת. לרגע מופיע לנגד עיניה מישל כפי שהיה אילו היה כאן, בוחן את החלון השקוף במעטפה, מאמת את הנתונים. מישל בעבודה. היא משחררת את השרשרת.
ברכי הזרה כושלות, היא נופלת קדימה, מתמוטטת. בחורה או אישה? הן בנות אותו גיל: שנות השלושים שלהן, באמצע, או משהו כזה. דמעות מרעידות את הגוף הקטן של הזרה. היא מורטת את הבגדים שלה ומייללת. אישה מתחננת לעדים מבין הקהל. אישה באזור מלחמה עומדת בין הריסות ביתה.
"את פצועה?"
הידיים שלה בתוך השיער. ראשה מתנגש במשקוף הדלת.
"לאאא. לא אני, אמא שלי אני צריכה עזרה. ניסיתי בכל הדלתות המזוינות בבקשה. ש?אר קוראים לי ש?אר. אני מקומית. אני גרה פה. תבדקי!"
"בואי תיכנסי. בבקשה. אני ל?יא?ה"
ליאה שומרת אמונים לחמשת הקילומטרים המרובעים האלה של העיר כמו שאחרים נאמנים למשפחותיהם. או למולדת. היא יודעת איך אנשים מדברים כאן, שמזוין בסביבה הזאת הוא לא יותר מריתמוס במשפט. היא מארגנת את פניה לסמן חמלה. ש?אר עוצמת את עיניה, מהנהנת. היא מניעה את הפה במהירות בלי להשמיע קול, מדברת אל עצמה. לליאה היא אומרת
"את כל כך טובה".
הסרעפת של ש?אר עולה ויורדת, עכשיו לאט יותר. הדמעות המרעידות הולכות ומתמעטות.
"תודה, כן? את כל כך טובה"
הידיים הקטנות של ש?אר לופתות את הידיים התומכות בה. ש?אר זעירה. עורה נראה ניירי ויבש, עם כתמי ספחת על המצח והלסת. הפנים מוכרות. ליאה ראתה את הפנים האלה פעמים רבות ברחובות האלה. המו?זרו?ת של כפר?י לונדון: פנים נעדרות ש?ם. העיניים בלתי נשכחות, סביב החו?ם העמוק, מעליו ומתחתיו, ניתן לראות לבן צלול. מקרינה להיטות, כאילו רוצה לטרוף את מה שרואות עיניה. ריסים ארוכים. תינוקות נראים כך. ליאה מחייכת. החיוך המוצע בתשובה אטום, לא מזהה. מעוקם בדרך מתוקה. ליאה היא רק הזרה הטובה שפתחה את הדלת ולא חזרה וסגרה אותה. ש?אר חוזרת שוב: את כל כך טובה, את כל כך טובה עד שחוט העונג ששזור בביטוי הזה (ברור שזה מסב קצת עונג לליאה) ניתק. ליאה מניעה בראשה לשלילה. לא, לא, לא, לא.
ליאה מוליכה את ש?אר אל המטבח. ידיים גדולות על כתפיה הצרות של הבחורה. היא צופה באחוריים של ש?אר עולים ויורדים בצמוד למכנסי הריצה המגולגלים נמוך, השקע הפלומתי הקל בגבה?, מודגש, מיוזע בחום. המותניים הזעירים נפתחים לחמוקיים. ליאה שטוחת אגן, גמלונית כמו נער. אולי ש?אר זקוקה לכסף. בגדיה לא נקיים. באחור?י ברך ימין יש קרע רחב באריג המגעיל. עקבים מלוכלכים מתרוממים וחורגים החוצה מכפכפים מתפוררים. היא מסריחה.
"התקף לב! שאלתי אותם היא הולכת למות? היא הולכת למות? היא הולכת למות? היא באמבולנס אני לא זוכה לשום תשובה מהם כן! יש לי שלושה קטנים שהם לבד בבית, מה אני צריכה להשיג ת'בית חולים מה הם מקשקשים על מכונית? אין לי שום מכונית! אני אומרת תעזרו לי אף אחד לא מזיז ת'תחת המזוין לעזור לי."
ליאה לופתת את מפרק היד של ש?אר, מושיבה אותה על כיסא ליד שולחן המטבח ומעבירה לה גליל של מגבת נייר. היא חוזרת ומניחה את ידיה על כתפי ש?אר. הן כמעט משיקות מצח אל מצח.
"אני מבינה, זה בסדר. איזה בית חולים?"
"זה כאילו... לא רשמתי את זה... במידלסקס או אבל רחוק. לא יודעת בדיוק."
ליאה לוחצת את ידיה של ש?אר.
"תראי, אני לא נוהגת אבל "
מציצה בשעון היד שלה. עשרה לחמש.
"אם תחכי, נגיד עשרים דקות? אם אני אצלצל אליו עכשיו, הוא יכול או אולי מונית..."
ש?אר משחררת את ידיה מידי ליאה. היא מהדקת את ידיה המאוגרפות אל עיניה. משחררת את האוויר במלואו: הפאניקה חלפה.
"חייבת להיות שם... אין מ?ספרים כלום אין כסף..."
ש?אר תולשת בשיניה פיסת עור מהאגודל הימני. טיפונת דם מתרוממת ומכילה את עצמה. ליאה חוזרת ותופסת את מפרק היד של ש?אר. מושכת את אצבעותיה מפיה.
"אולי המידלס?קס? השם של בית החולים, לא המקום. בא?קטו?ן ו?יי, לא?"
פני הבחורה חולמניות, איטיות. דפוקה, האירים אומרים. יש אפשרות שהיא דפוקה.
"כן... יכול להיות... כן, לא, כן זהו זה. המידלס?קס. זהו זה."
ליאה מזדקפת, מוציאה טלפון מהכיס האחורי שלה ומחייגת.
"אני יעבור אצלך מחר."
ליאה מהנהנת, וש?אר ממשיכה בלי להתחשב בשיחת הטלפון.
"אני יחזיר לך מחר. מחר מגיע הצ'ק שלי, כן?"
זיידי סמית / NW, תרגום: אלינור ברגר, 381 עמ', הוצאת זמורה
האם תקראו את "NW"? ספרו לנו בפייסבוק