יש מקרים, לא רבים אך גם לא נדירים, שבהם ספר מתחיל עוד לפני שהוא מתחיל. שם, באותם עמודים ראשונים וחסרי מספור שהקורא הממוצע נוטה לדלג עליהם, מתחבא מידע בעל ערך. כזה הוא "עם הנצח לא מפחד" של שני בוינג'ו, שמתחיל, אולי, רשמית בעמוד 7, אבל דף אחד לפני כן, באותו עמוד אינפורמטיבי, תגלו בו שורה בת ארבע מלים: "תרגום מאנגלית: שני בוינג'ו". ולשורה הזו יש משמעות, ועוד איך.
"עם הנצח לא מפחד" הוא ספר שכתבה ב-2012 בוינג'ו, ישראלית ואפילו ללא התואר "לשעבר", בוגרת הרווארד. הרומן פורסם תחילה בארצות הברית וראה אור ביותר מ-20 מדינות, בטרם הגיע, בסוף סבב ארוך ולאחר עבודת תרגום של המחברת עצמה, גם אלינו. אם לפשט את העניין קצת יותר, בוינג'ו עשתה את הדרך ההפוכה מזו שאליה חותרים יוצרים ישראלים היא הלכה מהגדול אל הקטן, החלה בשווקים העוצמתיים ולאחר שנתיים בלבד פילסה את הדרך למולדתה. גם הגב הנאה שקיבלה מקליברים במקצוע ובראשם ניקול קראוס, אחת מהסופרות היהודיות המוערכות בעולם כיום, סייע לה לקידום המכירות. מעצם העניין בתהליך ובבוינג'ו עצמה, כבר עם צאתו זכה הספר לביקורות כאן, אבל אתם יודעים מה שלא כתוב בעברית לא באמת קיים, והצרכן הישראלי לא ממש ידע על קיומו של הרומן.
"עם הנצח לא מפחד" הוא סיפור התבגרותן של שלוש בנות יעל, אבישג וליה. הוא גולל קצת מחייהן לפני הגיוס, חושף מעט מהתקופה שלאחר שחרורן הטרי ובעיקרו מתאר את תקופת השירות הצבאי שלהן, שנים שנעות בין מחסומים, בטחון גבולות ומטווחים למתירנות מינית חסרת גבולות. סיפורה של כל אחת נשזר בזה של האחרת, השקה שנפרמת ככל שנמשך הרומן והופכת לשלושה סיפורים עצמאיים כמעט.
מה משך כל כך הרבה מו"לים ברחבי העולם לתרגם את הספר? לא יהיה הוגן לתלות זאת ביחסי הציבור שלו. סקס תמיד מוכר, במיוחד כשהוא מגיע מכיוונו של צבא קטן וממזר בין הסדינים. "כשאני פורקת את הנשק שלו אני שמה לב שהוא מתאמן על תנועת החתירה שלו עם המבט קדימה", מתוודה יעל, מדריכת קליעה, כשהיא עובדת עם החניך בוריס במטווח. הסיטואציה הזו היא אחת מני רבות שבהן בוינג'ו מעלה את אותה אסוציאציה קדומה שקושרת בין כלי זין למיניהם, בשדה הקרב ובמיטה, רק שהפעם זה קורה מנקודת מבט נשית נטולת בושה ועכבות. צה"ל נתפס, כמו כל צבא, כגברי, והקול הנשי שבוקע ממנו אמור להפוך את העסק למעניין ומגרה יותר.
האם זה מצליח? אם תקראו את השבחים המגיעים מכיוון אנגליה, הולנד, בלגיה וארצות הברית תניחו שכן. אז זהו, שכל הגרסאות הללו לא נכתבו בעברית; וזו שכן היא - יש להניח - אחת מהפחות טובות שבהן, שלא להגיד סתמית. מדוע? בדיוק מאותה סיבה: שהספר הזה נכתב עבורם, לא עבורנו. זהו מדריך צה"לי לגוי החרמן ותו לא. עבור כל אלה שלא מכירים את הז'רגון הצבאי, שלא התנסו בדינמיקה של לובשי המדים, ייתכן שיש חידוש. אולם כל מי שבילה בצה"ל ולו תקופה קצרה יראה בספר הזה אסופת קלישאות שאין בה אפילו קמצוץ של רצון לחדש לנו. אמירה כמו "אין לי זין, אז אני לא יכולה לזרוק אחד", היא ילדותית ומיושנת כמו הלצה מהאוסף של "בדיחמין לשבת". ההסברים המפורטים והבנאליים על מלחמת לבנון השנייה לא נועדו לנו, וכמוהם גם לא ההבהרה הבלתי נחוצה בעליל על מעמדו של קניון עזריאלי "הכי גדול ונוצץ במדינה אחרי הכול, שם ממוקמת הקריה ומשרד הרמטכ"ל". וואלה?
למרות חוסר האותנטיות, ואולי דווקא בגלל ההשפעה הזרה שסבבה אותה כשכתבה את הספר, יש להעריך את בוינג'ו על שהשתמשה בשני כלים שכבר לא כל כך קיימים בספרות הישראלית: חוש הומור ומיניות מתפרצת. הנימה שבה היא כותבת רצינית בדרך כלל, אבל אז היא מכניסה ברייק של חיוך נחמד ומרענן. כשיעל נפרדת מהחבר שלה משה, הוא שואל אותה "זה אני?" והיא, שמעדיפה שלא להשתמש בשקר הצפוי, אומרת לו: "כן, זה אתה". הוא מתעקש: "איך יכול להיות שזה אני?" ונענה "זה בטוח אתה". בוינג'ו נהנית לצבוט גברים דרך סרקאזם קר, ובאספקט הזה בהחלט רושמת כמה נקודות זכות.
ולגבי העוררות המינית? כאן ההצלחה כבר חלקית יותר, היא אמנם משתמשת במנות גדושות של ארוטיקה, אך לא מצליחה לעורר השראה, התיאורים גורפים ומפורטים אולם לא נשמעים כאילו שבאו מתוך תשוקה כלשהי ונקראים יותר כמו פנטזיה מתכתית ומאולצת: "היהודייה השנייה היתה רכה, עם שדיים גדולים, ובסך הכול מושלמת. עם העיניים שלה סגורות ככה ועם השיער הערמוני שלה פרוש סביבה ככה כמו כנפיים, היא כמעט נראתה כמו הציפור הנוצרייה מהעיירה של חמודי, זאת שהוא ידע שהוא לעולם לא יוכל להתחתן איתה". לא מרשים, אבל אולי באנגלית ובצרפתית זה נשמע אחרת.
הדרך שבה הלכה בוינג'ו השתלמה ברמה הבינלאומית היא זכתה להכרה כלל עולמית והכשירה לעצמה את הקרקע להצלחה הבאה. זה יפה וראוי לפרגון, ואין מה לבוא אליה בטענות על כך שהלכה על בטוח, משום שבעוד יוצרים אחרים כאן מתחבטים בשאלה מה יגרום להם לקריסה איטית יותר, חוק הספרים או היעדרו, היא פסחה על השלב המעיק הזה. אלא שאם בוינג'ו בחרה לתרגם במו ידיה את ספרה לעברית, הרי שזו אינדיקציה לכך שהשוק פה, קטן ככל שיהיה, חשוב גם לה. רק שהניסיון לכבוש גם אותו, כך נראה, נתקל במחסום קצת יותר גבוה משחשבה.
עם הנצח לא מפחד / מאת ובתרגום שני בוינג'ו, הוצאת זמורה ביתן, 288 עמודים