פנים. משרד. יום. סטנלי איפקיס הטרוד מציג את המסכה החדשה שלו בפני הדוקטור המלומד, שבוחן אותה בידיו ומציע פרשנות:
- "זה דבר מעניין. נראה סקנדינבי. מהמאה הרביעית או החמישית. אולי ייצוג של אחד מאלי הלילה הנורבגיים. אולי לוקי".
- "לוקי? מי זה לוקי?".
- "הוא גרם לכל כך הרבה בעיות, שאודין גירש אותו מארמון האל לנצח".
- "אז הוא יכול היה לגרש אותו לתוך המסכה הזאת?!".
"אני מדבר על מיתולוגיה, מר איפקיס. זאת חתיכת עץ".
- "אבל הספר שלך...!".
- "הספר שלי הוא על מסכות כמטאפורה, מר איפקיס. מטאפורה. לא מסכה במובן המילולי. אתה סובל מאשליה".
- "בסדר. אבל אני חייב לראות את טינה. מה אעשה? האם אלך בתור עצמי? או שאלך בתור המסכה?".
- "אם אגיד לך, אתה מבטיח לעזוב את המשרד שלי ברגע זה?".
- "כן".
- "בסדר. מר איפקיס, לך בתור עצמך, ובתור המסכה. מכיוון ששניהם הם חלק מאותו אדם נהדר".
המלפפון שלי, העגבניות שלך:
הדיאלוג הזה, שלקוח מתוך הסרט "המסכה", מתקיים בין הבנקאי האפרורי סטנלי איפקיס לבין ד"ר ארתור ניומן, איש המקצוע המהולל, שהסביר יום קודם לכן בטלוויזיה כי "כולנו לובשים מסכות בצורה מטאפורית. אנחנו מדחיקים את הזהות שלנו, את התשוקות האפלות ביותר שלנו, ומאמצים דמות יותר מקובלת חברתית".
נהרות של ניו אייג', ניאגרות של קואוצ'רים וצוקים איתנים של "פאנלים בנושא" זרמו בתחום הפסיכולוגיה מאז האיר ד"ר ניומן את עולמו של איפקיס ושלנו עם משפט החוכמה הזה, שכמו כל הקלישאות, מעצבן להיווכח כמה שהוא נכון. עובדה: כולנו מכירים אותו, חלקנו חווינו אותו על בשרנו, למדנו לקח בדרך הקשה והבטחנו להשתפר להבא - אבל בכל רגע נתון, אנו רק משכללים את המסכות שאנו עוטים (פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, פוליטיקה, אהבה), למרות שחיינו בשנות האלפיים מלאים באמצעים שנועדו לקרב אותנו אל עצמנו ואל אחרים באופן הכי בלתי אמצעי (פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר, פוליטיקה, אהבה).
אגב, אפשר כי הקיצוניים ביותר בנושא זה הם אנשים שמצטלמים ל"מחוברים", קרי אנשים שלמדו ללכת עם ולהרגיש בלי. מסכתם אמונתם. בעידן הנוכחי, החיים בלי מסכות אמורים לייצג אוטופיה עתידנית, איפשהו בין רובוטים לשלום עולמי.
מכירים את פיט הקובני?
כך או כך, שני עשורים חלפו מאז עלה לאקרנים הסרט "המסכה", בכיכובו של ג'ים קארי הגאון. מאז, מסכות מפחידות מבוטוקס הקימו מאחזים על פרצופים בכל העולם, קארי הפך לאיי-ליסטר בתחום הקומדיה ההוליוודית וקמרון דיאז המוכשרת, המתוקה והיפה עדיין מחכה לסרט שינצל את מלוא הפוטנציאל שלה כשחקנית (ספוילר: התסריט של "סקס טייפ" כשל במשימה). בשני העשורים האלו, הקלישאות, או הסיפורים, שאנחנו מספרים לעצמנו או שתעשיית הקולנוע מספרת לנו, לא השתנו כלל אלא שהצורה שמעניקה להם תוקף (אפקטים דיגיטליים, באזפיד) הפכה מוגזמת וגרנדיוזית יותר ויותר.
בשעתו, "המסכה" נחשב לצעקה האחרונה בכל הקשור לאפקטים קולנועיים קומיים (שאגב, בצפייה חוזרת של הסרט, נראים לא רע בכלל). אבל היום, בשביל פחות מתלת ממד ואנימציה ממוחשבת שנעשתה באמצעות מצלמה מיוחדת כלשהי שג'יימס קמרון בנה בחצר האחורית של הבית שלו, אנשים לא טורחים לצאת מהבית. אחרי הכל, אם כבר אתם גוררים את עצמכם לסרט לכל המשפחה, למה להתייחס לילדים שלכם (ואל עצמכם) כאל יצורים בעלי מוח ומחשבה חופשית, כשאפשר פשוט לדחוף להם (ולכם) מסר פשטני וחסר מעוף הן בצורה והן בתוכן.
בהמשך לכך - "סרט לכל המשפחה" הוא מושג חמקמק. אפשר לדחוף תחת יריעתו את טרילוגיית "אבא גנוב", "הנסיכה מונונוקי", "פארק היורה" ועוד. ההגדרה הגמישה הזאת מתרחבת ומשתנה בהתאם לצו השעה ולשער הדולר, אבל המגוון הרחב שיכול להיכלל תחתיה מצביע על דבר אחד עיקרי: אם אתה רוצה למכור לאנשים סרט חסר משמעות במסווה של מסר חשוב ("המסכה 2"), אתה כמובן יכול לעשות זאת ואפילו להתעשר, אבל יותר מעניין ומורכב למכור לאנשים מסר חשוב במסווה של סרט חסר משמעות ("המסכה").
לועג לטיפשות ה"רעים" וגם למוגזמות של "הטובים":
מבוסס על סדרת קומיקס בעלת שם זהה, העיבוד הקולנועי משנת 1994 ל"המסכה" (נכתב על-ידי מייקל פלון, מרק ורהידן ומייק וורב שהפך הסיפור לתסריט ובוים על-ידי צ'אק ראסל), השאיר לקארי את הנעליים הכי נוחות להיכנס אליהן נעליים של גיבור קומיקס עם תכונות ידועות, סיפור ידוע, סוף ידוע וכן הלאה. הכל גלוי ופתוח על השולחן, אבל קארי לא החמיץ את ההזדמנות להפוך את "המסכה" למשל מקסים על החיים בפרט ועל תעשיית הקולנוע בכלל משל שלגמרי מחזיק גם היום. 20 שנים אחרי, קשה לדמיין את דמותו של סטנלי איפקיס מגולמת בידי אדם אחר שאינו קארי, וזו חלק מגדולתו כשחקן שלוקח את עבודתו בשיא הרצינות. והרי כל קומיקאי מתחיל יודע שמי לא יודע לעבוד ברצינות, לא יודע איך לצחוק ברצינות.
בשנות התשעים העליזות, קארי חייב היה לבנות קריירה למרחקים ארוכים, אבל בסרט הזה קארי לא מזלזל בקהל שלו, וגם לא בעצמו. וודאי, הוא יודע להאכיל בכפית את המסר שלשמו נתכנסנו בבית הקולנוע ("תורידו את המסכה ותהיו עצמכם") אבל את הכיף האמיתי, כמספר סיפורים בחסד עליון, הוא מכניס מהצד ומספר את הסיפור הפשוט הזה בדרך מלאת ניואנסים והומור. בכך, גורם קארי לסרט הזה להיות כל כך הרבה יותר מורכב מסתם סרט שנועד לפרק קופות של קיץ אחד בניינטיז. תחת מעטה האיפור הירוק, קארי מצליח להביא אל המסך דקויות שנונות, שזורות בשיר הלל לתעשיית הסרטים על כל ז'אנריה. באותה נשימה - הוא בז לה, לאותה תעשייה בדיוק. הוא מספר את סיפורו של איפקיס במיליון דרכים, כולן אמינות ומפונטזות, יעילות ומפגרות, סוטות ונאיביות - כאחד.
התגעגעתי, אז באתי. חסר לכם אידיוט?
האפלוליות המסוימת בסרט גורמת לו להיראות לפרקים כמו פילם נואר לילדים נאמר, מעין גרסת ניקלאודיון ל"שושנת קהיר הסגולה". בין אם מדובר בסצנה פארודית על אינטר-טקסטואליות של בימאים מבושמים מעצמם או בסצנה שכאילו לקוחה ממחזמר מופרע קארי יודע לשחק את התפקיד הנדרש ממנו באופן מושלם, מאמץ מימיקות מופרכות לפי הספר, אבל לרגע לא נותן לצופה תחושה שהוא מייצר עבורו את הדרמה בנימה מתנשאת או חלולה.
קארי נותן לצופה תחושה שהוא חווה ביחד איתו את הדרמה, שהתסריט עצמו מגוחך אבל תורם לסיפור, שהטוב תמיד ינצח אבל עד שהוא ינצח אפשר ממש לצחוק עליו, שיש כל כך הרבה דרכים לשבור את החוקים, ולפעמים, חייבים לשבור אותם כדי להבין כמה העולם סביבך דפוק.
הרי, היכולת לעטות על עצמנו מסכה באופן מוצלח היא המפתח לחיים "נורמליים" אנשים המתקשים בהעמדת פנים מוצלחת נחשבים ל"משוגעים". פשוט כי קשה להם להסתיר. מה שמעלה שאלות חדשות לגמרי לגבי המושגים "דפוק" ו"מסכה", אבל זה כבר למאמר אחר.
יום בחיי:
"זה שום דבר", אומר איפקיס לראש העיר שמוקיר לו תודה על כך שהציל את חייו, טינה הנחשקת מביטה בו בערגה וכורכת ידיה סביבו. "כל אמריקאי עם ביצים מפלדה היה עושה את זה בשביל הקהילה שלו", יורה סטנלי בסיפוק עצמי מודגש, מביט אל האופק. וכי מה בסך הכל, מה כבר ביקש לו האדם בחיים האלה? רק להרגיש דפוק כמו כולם.