סביו של הבמאי האמריקאי ג'יימס גריי היו יהודים שברחו לארצות הברית מאוסטרופול בשנות העשרים, אבל נשארו קשורים לעברם ואהבו לספר לו באנגלית רצוצה סיפורים על מולדתם ועל הדרך שעשו מעבר לים. אחד מהם, נחרת בזיכרונו במיוחד: איך מיד עם הגעתם לאמריקה קיבלו לידיהם בננה, ופשוט לא ידעו מה לעשות איתה, כי עד אז התפריט שלהם התבסס בעיקר על תפוחי אדמה והם מעולם לא ראו פרי אקזוטי שכזה. לכן, השניים אחזו בו כאילו שהיה קלח תירס, ונגסו בו בלי לטרוח אפילו להוריד את הקליפה.
את הסיפור הזה רשם גריי על פתק, ותלה אותו על הקיר של משרדו בצד שלל פתקים אחרים ועליהם אנקדוטות ורעיונות לסרטים עתידיים. הוא אמר לעצמו שאולי יום אחד ישתמש בו כדי לעשות משהו על ההגירה המזרח-אירופאית לארצות הברית, ואז הגיעו עוד חתיכות בפאזל. הקולנוען הלך עם אביו לסיור באליס איילנד, האי המלאכותי שהיה תחנת המעבר של המהגרים בדרכם לארצות הברית, ופגש עימו קשישה בוכייה ממוצא רוסי. הביקור במקום הזכיר לה איך הגיעה אליו לפני עשרות שנים עם אחותה, וזו הופרדה ממנה בשל חשש כי היא לוקה בטיפוס ונשארה בהסגר.
אז גמלה בליבו של גריי ההחלטה כי את הסרט יעשה מנקודת מבט נשית, שכן הגיע הזמן להנציח את המצוקה של מי שהגיעו לאמריקה בעמדת נחיתות כפולה: גם בשל מוצאן וגם בשל מגדרן. הרצון שלו לעשות זאת התגבר לאחר שהחל בתחקיר ונדהם ללמוד איזה ייסורים עברו המהגרות באותה תקופה בתור התחלה, כתשעים אחוז מהן נאנסו על הספינות בדרך לארצות הברית, ומתברר כי הניצול המיני המשיך גם הרבה לאחר מכן.
הסרט הזה, "המהגרת", מגיע היום (חמישי) לארץ, כשנה לאחר הקרנת הבכורה שלו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן. למרות הרקע האישי, גריי החליט בסופו של דבר כי הדמות הראשית בו לא תהיה יהודיה אלא קתולית צעירה פולנייה בגילומה של מריון קוטיאר, המגיעה לארצות הברית בשנות העשרים ומוצאת עצמה לבדה, נתונה לחסדיו של גבר מפוקפק (חואקין פיניקס) שמבטיח לעזור לה, אך דורש כמובן תמורה.
הבמאי מסביר כי בחר בדמות של נוצרייה גם כיוון שהיסטורית היו בזמנו יותר מהגרות מן הדת הזו, אבל גם בגלל שרצה לבסס את "המהגרת" על כמה מן המושגים המרכזיים של הקתוליות, ובראשם ערכי הסליחה והגאולה. ואכן, שני הערכים הללו ממלאים את סרטו היפה והאנושי של גריי.
"המהגרת" הוא סרטו הרביעי של גריי שמוצג בריביירה. קדמו לו "רחובות מושחתים", "הלילה הוא שלנו" ו"שתי אהבות" גם בשני האחרונים כיכב חואקין פיניקס, ובצדו הופיע מוני מושונוב, עוד שותף מקצועי ארוך שנים של הבמאי. כמו במקרים של שלושת הקודמים, גם עבודתו זו של היוצר זכתה לביקורות מעורבות, אך אלה שכן אהבו את הסרט הרעיפו עליו כל סופרלטיב אפשרי, והקולנוען מגיע לריאיון עמי יום לאחר הפרמיירה כשהוא במצב רוח מרומם.
גריי, באמצע שנות הארבעים לחייו, מתגלה כאדם משכיל, חד ומהיר לשון, שופע ידע וחוש הומור. הוא אוהב לדבר ולהקשיב והחשק שלו לעשות כך מתגבר עוד יותר לאחר הבנתו כי גם סביי היו יהודים מזרח-אירופאים. "הסבים שלך דיברו איתך על המולדת?", הוא שואל, "סבא שלי כל הזמן דיבר על הארץ היפה ההיא ועל כמה היא חסרה לו, וזה היה משוגע בעיניי. מה בדיוק חסר לך? ערפו את הראש של ההורים שלך מול העיניים שלך, ואם היית נשאר, היו מחסלים גם אותך, כי שנאו יהודים עד העצם, ואם לא היית נרצח בידי האנטישמים, אז פשוט היית קופא מקור, כי היה שם קור כלבים. כל הנוסטלגיה הזו תמיד היתה מזויפת ותמוהה בעיניי.
"תמיד חשתי בר מזל שנולדתי באמריקה. הרגשתי את עצמי מאז ומעולם אמריקאי לגמרי ולרגע לא דמיינתי את עצמי במקום אחר. אצל הסבים שלי זה היה אחרת לגמרי. הם דיברו קצת אנגלית רצוצה ובעיקר רוסית וידייש, התהלכו עם שקית מלאים בטונות של תפוחי אדמה, עמעמו את האורות בדירה ושמעו מוזיקה מוזרה. והכי חשוב: ליד הבניין של סבא שלי תמיד עמדה המשאית שלו. הוא בקושי השתמש בה, היא לא היתה שווה כלום, והוא בכל זאת שמר אותה. שאלתי אותו למה הוא לא זורק אותה והוא אמר 'אנחנו זקוקים לגיבוי. אולי נצטרך לברוח איתה יום אחד. לך תדע מתי יגרשו אותנו מפה'. הוא אף פעם לא באמת הרגיש בטוח באמריקה, אף פעם לא באמת הרגיש בבית.
"לפעמים זה היה נראה כאילו שהסבים שלי ישמחו שיכריחו אותם לחזור הביתה. הם היו מלאים כיסופים רומנטיים למולדת. באמת שאף פעם לא הבנתי את זה. למה שאיזשהו יהודי ירצה לחדש את הקשר שלו למזרח אירופה?".
אתה יודע שהיום יש הרבה ישראלים שמשאת נפשם הגדולה ביותר היא דרכון פולני?
"באמת? אתה רציני? אני לא יכול להבין את האנשים האלה. שיהיה. רוצים דרכון אירופאי? קחו אותו, קחו אותו ותיתקעו איתו. לי אין שום עניין בזה. אתה יודע שבמלחמת העולם השנייה, המזרח אירופאים רצחו יהודים בחדווה הרבה יותר גדולה מהנאצים. הם רק חיכו שהגרמנים ייתנו להם הזדמנות לחסל את השכנים היהודים שלהם, ואני מספר לך את זה מתוך בקיאות מוחלטת, כי אני אובססיבי לגמרי לכל פיסת מידע על המלחמה ההיא".
בשעה שגריי מתחיל לדבר על מלחמת העולם השנייה, טון הדיבור שלו נהיה נלהב עוד יותר ושטף הדיבור רק מתחזק. "אשתי תמיד צוחקת עליי בגלל זה. אני לא יכול להפסיק לראות סרטים תיעודיים ולקרוא ספרים בנושא. ליום הולדת האחרון שלי אחי הביא לי במתנה שלושה ספרים על הרייך השלישי, כל אחד באורך אלף עמודים וקראתי הכל תוך שבוע וחצי. לא יכולתי להניח את זה מהיד", הוא אומר.
לא שאתה היחיד שכפייתי לנושא, אבל מה כל כך מסקרן אותך בו?
"הדמות של היטלר, בעיקר. זו דמות שקשה למצוא טיעונים מוסריים בעדה, וזה משהו חריג היסטורית. קח את כל המלחמות הגדולות והאיומות - כולן סבוכות ומורכבות ואתה תמיד יכול איכשהו למצוא איזושהי טענה מוסרית בעד אחד הצדדים, אבל זה לא כך במקרה של היטלר.
"היטלר הוא הנבל הקולנועי הכי גרוע אי פעם. אם הייתי כותב סרט עם דמות מסוגו, היית אומר לי לשכתב את התסריט כי זה מוגזם ואין ולא יכול להיות בן אדם כל כך מטורף, אבל הנה עובדה שהיה, וזה מרתק אותי. הפסיכיות המתודולוגית הזו פשוט נשגבת מבינתי. פול פוט וסטלין היו איומים לאללה, אבל לא היה להם את הטירוף המאורגן של היטלר. אני מנסה להיכנס לראש שלו, לנשמה שלו, ופשוט לא מצליח, וככל שאני לא מצליח זה רק מרתק אותי יותר".
גריי עוצר את רצף הדיבור על מלחמת העולם השנייה. הוא מבחין כי על חולצתי יש דיוקן של הבמאי אורסון וולס והדבר מסיח את דעתו ומסיט אותו לכיוון אחר לגמרי. "וואו, אורסון וולס. אני תמיד נותן אותו בתור דוגמה למה כל כך קשה לעשות סרטים".
למה דווקא אותו?
"כי וולס אמר פעם שעצם עשיית סרט, לא משנה איזה סרט, היא הישג גדול, אז לעשות סרט שיהיה גדול זה כבר סוג של נס. הוא צדק, כל כך קשה לעשות סרטים טובים, אפילו אם אתה במאי גדול. ממוצע החבטות תמיד יהיה נמוך. קח לדוגמה את היצ'קוק. הוא עשה משהו כמו שישים סרטים נגיד, אבל כמה מהם גדולים באמת? שישה או שבעה. בקולנוע תמיד נכשלים כל הזמן, זה חלק בלתי נפרד מהעשייה".
מה בעיניך החלק הכי קשה במלאכה?
"לספר בפשטות סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. זה בסופו של דבר מה שאתה חותר אליו, וזה דבר שקשה ואפילו בלתי אפשרי לעשות. אם תשאל קולנוענים מה הסרט שהם הכי מעריכים, רובם יענו 'הסנדק', וזה לא מקרי. אנחנו מעריצים אותו כי זה סרט של שלוש שעות, וכל דקה ודקה בו מבוססת על סיפור ועל דמויות. אין בו טריקים של מצלמה ופירוטכניקה, ובכל זאת הוא מצליח לרתק אותך ובאמצעות הסיפור והסיפור בלבד, וזה הישג שכל מה שנותר לי לעשות הוא להביט בו בהשתאות".
אם כבר עברנו לדבר על קולנוע נטו, בוא נדבר על הליהוק. אחד הדברים הבולטים בסרט הוא התצוגה הנפלאה של מריון קוטיאר בתפקיד הראשי. זו הפעם הראשונה שאתה עובד איתה איך נוצר הקשר ביניכם?
"את מריון הכרתי דרך בן הזוג שלה, גיום קאנה. הוא ביקש שאעזור לו בעבודה על סרטו האחרון, 'קשרי דם'. לא ידעתי מי הוא, אבל קיבלתי את ההזמנה שלו לארוחת צהריים. הלכנו שלושתנו למסעדת יוקרה, והיה שם עכברוש שהתהלך בעליזות. זה היה קטע, עכברוש במסעדת גורמה, וצחקנו על זה וזה שבר את הקרח. הלכנו למסעדה אחרת, ואז התחלתי לריב עם מריון. לא זוכר כבר על מה. נדמה לי שזה היה על שחקן שהיא אוהבת ואני שונא. באמצע הוויכוח, היא זרקה עליי לחם, וזה ממש מצא חן בעיניי. הנחישות שלה, התשוקה, העובדה שהיא לא תחליק לך את השטויות שאתה מדבר אלא תזרוק עליך לחם בתגובה. היה בזה משהו ראוי להערצה. וגם אהבתי את הפנים שלה. יש לה פנים של כוכבת מתקופת הקולנוע האילם. כתבתי את הסרט בשבילה. אם היא לא היתה לוקחת את התפקיד, פשוט הייתי זורק את התסריט לפח".
בניגוד אליה, חואקין פיניקס הוא כבר שותף ותיק שלך. איך העבודה עימו, אחרי כל השנים האלה?
"חואקין הוא בעל מלאכה מדהים בעיני. אני יודע שבראיונות עם עיתונאים הוא פחות טוב, בגלל הביישנות שלו, אבל בקולנוע הוא הכי טוב שיש. הוא שחקן שנותן את כל מה שיש לו לסרט, וחושף את עצמו לגמרי, ללא מורא. אתן לכם דוגמה: ב'שתי אהבות', יש סצנה שבה הוא מדבר בטלפון עם השכנה שלו בגילומה של גווינת פאלטרו ומביט בה דרך החלון שמולה. צילמנו את זה, ופתאום הוא מתחיל לאלתר, ובניגוד למה שכתוב בתסריט ביד אחת מחזיק בטלפון, וביד השנייה מאונן מול כולם. לא השתמשתי בכך בסופו של דבר, כי זה יצא מצחיק בקטע מטופש, אבל כל כך הערכתי את עצם המעשה, את האומץ שהיה לו לעשות את זה על דעתו ובפומבי. חואקין הוא שחקן שמתמסר עד תום, והוא מדביק את שאר הצוות בהתמסרות שלו. אי אפשר לצפות ליותר משחקן".
בסרטיך הקודמים ראינו את מוני מושונוב לצד פיניקס, אבל לא הפעם. מה קרה?
"רציתי אותו! רציתי אותו! כתבתי דמות בשבילו דמות של מנהל מועדון לילה. אבל היתה התנגשות בלוח הזמנים כי היה למוני פרויקט אחר בזמן הצילומים, אז נאלצתי לשכתב את הדמות ולהפוך אותה לאישה. אני תמיד רוצה את מוני, בכל סרט שלי. תמיד ארצה לכתוב דמויות בשבילו. איזה שחקן ואדם נהדר הוא. אני כל כך אוהב אותו. אם אתה פוגש אותו לפניי תגיד לו שאני אוהב אותו".