לפני פחות מחודשיים עלתה בערוץ ההיסטוריה מיני סדרה בת ארבעה פרקים בשם "המלחמה המודרנית הראשונה". הסלוגן בקדימון הכריז: "מלחמות תמיד היו, אבל מלחמות עולם היה צריך להמציא". הטכנולוגיה פרחה בשיא אונה, כלי רכב וטיס כבשו את הגלובוס, אבל כשאתה נותן לבני אנוש גן עדן הם יודעים היטב לעשות ממנו גיהנום. את הסוסים החליפו טנקים, אל הרובים נוספו מקלעים וכדור הארץ ערך היכרות לא מחמיאה כלל עם נשק כימי ומסיכות הגז. המלחמה הזו לא נשכחה, כמובן, אבל אחריה הגיעה עוד אחת, מודרנית יותר ואכזרית פי ארבע (לפחות לפי מדד ההרוגים) וסייעה לדחיקתה למקום השני.
גם בגלל סמיכות הזמן היחסית, וגם בשל העובדה שהנפיקה את האירועים המכוננים ביותר בהיסטוריה המודרנית בכלל ובזו של העם היהודי בפרט, לאורך השנים "השקענו" יותר בספרות של מלחמת העולם השנייה. נקודת הציון שהגיעה ב-2014 - מאה שנה לפרוץ המלחמה הראשונה - הכריחה אותנו להביט לאחור, אל הימים שבהם הקומוניזם טרם פשט ואדולף היטלר עדיין היה רק חייל זוטר בגדוד הבווארי. והיא גם לקחה אותנו אל "במערב אין כל חדש", הרומן האנטי-מלחמתי הנצחי של אריך מריה רמרק, שראה אור בעברית מספר פעמים, האחרונה שבהן בתרגומו של גדי גולדברג.
רמרק חשף סיפור סמי-אוטוביוגרפי דרך דמותו של פאול בוימר, גרמני בן 19 שטרם סיים את לימודיו ונקטף מספסל הלימודים היישר אל זירת הקרבות האלימה שעל גבול צרפת. במשך ארבע שנים של מציאות אחרת מזו שהורגל אליה כנער, בוימר מתרכז בשני דברים: האחד הוא לשרוד בשדה הקטל שהפך לדרך חיים עבורו, והשני הוא לתהות מה יקרה ביום שאחרי. האם כשיבוא שלום, אם אי פעם יבוא שלום, תיוותר לחייו הצעירים משמעות. "דווקא בשבילנו, בני העשרים, הכול מעורפל במיוחד", הוא מתוודה ומפנה אצבע מאשימה אל הדור הקודם, זה שהביא אותו ואת חבריו לעולם ועיצב את אישיותם: "לפעמים לעגנו להם ועוללנו תעלולים קטנים, אבל ביסודו של דבר האמנו להם. לסמכות שלהם ייחסנו תובנות מעמיקות וחוכמת לב אנוש. אבל המת הראשון שראינו ניתץ את אמונתנו זו. נאלצנו להכיר בכך שבני דורנו הגונים מבני דורם. הם עלו עלינו רק במליצות נדושות ובמיומנות. אש התופת הראשונה העמידה אותנו על טעותנו, ותחתיה התמוטטה השקפת העולם שהורישו לנו".
דווקא בשל היותו כל כך מוערך, לספר כמו "במערב אין כל חדש" יש נקודת פתיחה בעייתית. הלא ב-85 השנים שעברו מאז נכתב התקיימו עשרות קרבות קטלניים, הודפסו אין-ספור רומנים אנטי מלחמתיים והטכנולוגיה שאינה מפסיקה להתחדש הביאה את סרטי האיברים הקטועים היישר לסלון ביתנו. אלא שכמו שהוכיחו לא מעט חברות מסחריות, כשהנוסחה שלך נכונה אתה תשרוד הרבה שנים, וכך עושה גם היצירה הזו היא שומרת על נצחיותה לא בגלל ההילה שסביבה והקרדיט שצברה לאורך הזמן, אלא משום שהיא עדיין רלוונטית, מהדהדת ומוצאת מכנה משותף אפילו עם הלחימה בעזה שמתנהלת בימים אלה ממש.
הנוסחה של רמרק היתה משהו שלאורך השנים היה קשה ליוצרים, ובמיוחד לגרמנים שבהם, לקבל: פשטות. "במערב אין כל חדש". הוא זורם ונקרא בנשימה אחת, ובד בבד גורם לך לחשוב. גולדברג, שעבודתו המדוקדקת ויכולתו לתרגם לשפה עכשווית מבלי לפגום באמינות סייעו אף הן לשימור האיכות, תיאר זאת היטב באחרית הדבר: "היה אפשר לצפות שקריאתו של הספר, הכולל תיאורים פלסטיים של מוות, השמדה והרס, תפיל על הקורא רוח נכאים, אבל דומני שהתחושה העיקרית בתום הקריאה היא דווקא חיו?ת רבה. זו אולי סגולתו הנעלה של רמרק כסופר: להשמיע את קול החיים מבין זעקות המוות".
ואכן, "במערב אין כל חדש" הוא סריג רחב יריעה של ניגודים. הפציפיזם מול הרצון לנצח, הרעב מול השפע, התמימות נגד האמת האכזרית ומעל לכל, ההומור הדק והמתוחכם של רמרק, שמקרין אור מעל הקדרות הטראגית שכופה המציאות. באפיזודה הטובה ביותר בספר, לטעמי, פאול וחבריו מוצאים אסם עם חומרי גלם להתקנת ארוחה משובחת ונדירה. האויב מזהה אותם ומפציץ את המחסן שעליו השתלטו, אולם הם יודעים שעל הזדמנות כזו לא מוותרים. "עכשיו נושאים קט וקרופ את גולת הכותרת: המחבת הגדולה ובה צלי החזרזירים השחום. שריקה, השתופפות, וכבר הם טסים ועוברים את חמישים המטרים של השדה הפתוח. אני עוד מטגן את ארבע הלביבות האחרונות. פעמיים אני נאלץ לכרוע ארצה אבל ככלות הכול התווספו לנו ארבע לביבות, וזהו המאכל החביב עלי".
תוך כתיבה קולחת, שלא סובלת ממאמץ יתר, מכניס אותנו רמרק לניואנסים הקטנים ביותר של המלחמה ועם עצב מהול בשעשוע מאפשר לקורא לעבור חוויה מטלטלת. מאמן הפוטבול האגדי וינס לומבארדי נהג לומר "לא הפסדנו את המשחק, פשוט נגמר לנו הזמן". נראה כי זו היתה פרפראזה למשפט המפורסם ביותר של רמרק, זה שמספר מכל כך הרבה בחינות כמה "במערב אין כל חדש" הוא מסמך חשוב, נוקב ובעיקר מעורר מחשבה:
"לא הובסנו, כי אנחנו חיילים טובים יותר ומנוסים יותר, אנחנו פשוט נמעכים ונהדפים מפני כוח עדיף".
אריך מריה רמרק / במערב אין כל חדש, תרגום: גדי גולדברג, הוצאת מחברות לספרות, 204 עמודים