מנזר ה"סותמים ת'פה": הדרך שלנו לאבדון

"מתייחסים למראה שלי. לנטייה המינית שלי. שופכים את כל הזעם שלהם. 'הלוואי שתמותי ויאנסו אותך בעזה'... הרגשתי פחד לצאת מהבית".

כך נשמעת אורנה בנאי במסמך הכניעה המבזה שהתפרסם ב"עובדה", בו היא מדגישה שהלקח, לא פחות ולא יותר, ה ל ק ח לדברים שאמרה במהלך מבצע "צוק איתן" הוא "עיתוי, עיתוי. מי כמוני כקומיקאית צריך לדעת כמה הטיימינג חשוב. הטיימינג שלי לא היה טוב. לא מדברים בזמן מלחמה". במילים אחרות, אתם יכולים לשיר על הערק, להתלונן על הקוטג', על הנדל"ן ושכר המינימום, אבל את האג'נדה הפוליטית הסמולנית שלכם אל תסתכנו להביע, בטח ובטח שלא בזמן מלחמה. אם לא הצל, האריות ומנו ספנות, יהיו אלו מאות אלפי גולשי פייסבוק וטוקבקיסטים שידאגו להרעיד לכם את האדמה באיומים, קללות, איחולי מוות ושנאה. חוץ מזה, עם ישראל מאוחד בחזית ומכל צד, ולכן אל תטרחו לסדוק את הרצף או שתקבלו אחת לפנים, מכתב פיטורים, אנפרנד בפייסבוק או שסתם תשבו מול מצלמה ותגמגמו התקפלות.

"אפשר לתקן? תשמע, אין ספק. יש פה נזק. אני מרגישה. הרגשתי שהסתבכתי. הסתבכתי בלשוני. כשאתה מדבר איתנו היום, אין לנו ברירה. המלחמה הזאת צודקת. אני חושבת שיש פה התפכחות".

על איזו התפכחות בנאי מדברת? זה התחיל מריאיון שנתנה לאושרת קוטלר בערוץ 10, בו זרקה את דאחקת "אני שמאלנית הזויה שאוהבת ערבים", והמשיך בריאיון למקומון תל אביבי, בו התנסחה כך: "יש לי תחושה מאוד קשה שזה העם שאני חיה בו. שאני שייכת לעם שלצערי, לפי הטוקבקים והתגובות, אני קולטת שרובו מתלהם וגס רוח והוא באמת חושב שצריך לתת לצה"ל לכסח. אני לא מאמינה בזה, הדעות שלי שונות. הן יותר הומניות ומה שמבהיל אותי זה שאסור לי להיות עם דעות כאלה. רוב האנשים פה מונעים משנאה וצרות מוח ואני מבינה שזה לא יעיל. אני נסערת לא מהפחד אלא יותר מהייאוש. בושה שזה העם שלי".

בניגוד לדעות אנטי-ישראליות, קיצוניות ולא, ההתנסחות הראשונית מדגישה שתי נקודות. האחת - אורנה בנאי לא מאמינה (כלומר לא האמינה) בפעולה הצבאית, וזאת בגלל הפגיעה הבלתי נמנעת בחפים מפשע. השניה - התגובות ברשת, שהתגלו כבבואת הרוב או מדגם מייצג מספיק, מבהילות אותה עד כלימה. שימו את שתי הנקודות במשוואת חיבור פשוטה והתוצאה תהיה הרסנית. קריאות לא-אנונימיות עוסקות תמיד באותו רעיון - "הלו, אנחנו מדברים פה בקולקטיב וכל מי שרוצה לזמזם מנגינה אחרת יכול לטוס לעזה על טיל ולחבק מחבל מתאבד" - וכפי הנראה יביאו את רוב האנשים למצב בו יאלצו לשבת מול מצלמה ולגמגם לכתב "עובדה" את אותו השיר שכולם רוצים לשמוע. המילים פשוטות: לא לדבר בגנות המבצע, לא לסתור את הימין, לא להשמיע אלטרנטיבה ולא לצחוק. זה לא מספיק? גם נתאחד, נבהיר ש"המלחמה היא צודקת", נצעק ש"אכפת לנו מהעם שלנו" ואולי שוב יערסלו אותנו בזרועות מחבקות.

"אני חוזרת בי. מותר להגיד הכל ולא צריך לסתום לאף אחד את הפה".

רגע, אז כן? לא? היא כבר לא בטוחה. זזה בכסא בחוסר נוחות למשמע קולו של רוני דניאל, מכווצת את הידיים ומרפה, שוב, אומרת אופס, ואז סתירה, לא נרגעת, רוצה לקבור את עצמה. אפשר רק לדמיין אילו מסרים קיצוניים הסתננו לביתה, אולי איומים, הפחדות, צעקות מתחת לבית. הכל אפשרי. זה לא פרק חדש בעלילה, הרי ראינו את זה כבר ובדרך כלל פיהקנו בלי לשים לב. המשכנו הלאה כאילו האדמה שנפערת היא לא זו שמתחת לרגלינו.

אלא שהתקופה האחרונה יוצאת דפן בכך שהיא דוחפת גם את הלא-מתעניינים לציד מכשפות. אייל גולן כתב לאמנים שהואשמו ב"דברי הסתה איומים ונוראיים": "תפקידו את הת.ז שלכם", הצל שוב שאג, האמנים הבינו שיש רק דרך אחת – מצלמה, יח"צ וחיילים פצועים – והמאוחדים נשמו לרווחה. דעת המיעוט לא נדחקת אפילו הצידה, אלא חייבת להתפוגג.

בישראל שכבר אינני זוכרת אם היתה, מוזיקאים שרו נגד הממסד ולא קיבלו זבנג וגמרנו לפרצוף (ע"ע רונה קינן), הסאטירה חגגה מעל הראשים של כולם, האמנות לא נמנעה מחתרנות וכל אלו פעלו במקביל להמון כמעט מאוחד, עם מינימום צווחות "עוכרי ישראל", בלי מסמכי כניעה עצובים ועם מסר שרק מחזק את "רקמה אנושית אחת", אבל לא מהסיבות המזויפות. בימים כאלו קל מאוד לדלג מעל מסקנות עתיקות ולקשקש סיסמאות, להתנער מהעבר העגום מאוד של ההיסטוריה האנושית, כמובן שהיהודית, ולהגיד שזה מה יש. כי זה מה יש, פחד אימים אפילו לחשוב אינץ' שמאלה מכאן (או כל צד שאינו פופולרי מסיבות כאלו ואחרות). פחד אימים אבל אסור להפסיק.