"שומרי הגלקסיה": מצחיק, מרגש ופולחני

חודש אוגוסט נחשב מסורתית לפח האשפה של עולם הקולנוע. בתקופה זו, לאחר שהוליווד כבר בזבזה את כל התחמושת הכבדה שלה, היא נוהגת לנקות את המדפים ולהשליך אל הקהל את שאריות התוצרת שלה – הסרטים הזניחים שאיש לא בונה עליהם מבחינה אמנותית או כלכלית.

הרקורד של חודשי אוגוסט בשנים הקודמות כבר סיפק לנו שלל סרטים לא-יוצלחים שכאלה, ועל פניו, היו את כל הסיבות לחשוב כי גם "שומרי הגלקסיה" הוא אחד כזה. קודם כל, מפני שהוא הגיע אל בתי הקולנוע ברחבי העולם בסוף השבוע האחרון – כלומר, בתקופה המושמצת ביותר בשנה. שנית, כיוון שהוא מבוסס על קומיקס עלום למדי של מארוול, המוכר רק ליודעי דבר, ובניגוד לשאר המפעלים שלה אינו עוסק בגיבורי-על אידיאליים, כי אם בחבורה משונה של חמישה פושעים המסתבכים במזימות אינטר-גלקטיות. דמויות בסדר הגודל של דביבון מדבר, עץ מהלך, רוצחת שכירה צבועת ירוק, גוש שרירים חסר כל אירוניה ופושע קטן שהוא יחסית הנורמלי באסופה, אך עדיין ניצב כטיפוס לוזר למדי.

כך שלכאורה, "שומרי הגלקסיה" הוא מעין "הנוקמים" לעניים – הקרטיבים הקולנועיים שהמוכר בחוף הים נפטר מהם בסוף הערב, כשהקרח כבר נמס. אך למרבה ההפתעה והשמחה, הסרט הטרי מתגלה כמשהו הפוך לגמרי. נכון, יש בו לא מעט רעות חולות, שרובן אופייניות למוצרי קיץ עכשוויים: מהלכי העלילה שלו צפויים בחלקם וסתמיים ברובם, ולקראת הסוף הכל נראה כמו לא יותר מאשר מזימה לקראת ההמשכון. אך חסרונות אלה בטלים בשישים לעומת יתרונותיו, והוא מתגלה כאחד הלהיטים המשובחים של חמסין 2014 ואחד מן התוצרים הטובים בתולדות מארוול.

האחראי העיקרי לכך הוא הבמאי ג'יימס גאן, שהבחירה בו מתגלה כהימור מוצלח נוסף של מארוול. מדובר אמנם בתאגיד ענק ומחושב, אך עדיין יש בו מידה של אומץ ופורענות. פעם אחר פעם הם משדכים לפרויקטים שלהם יוצרים מאתגרים, שאולפנים אחרים לא היו מעזים להניח בידיהם הפרועות תקציבים של מאות מיליוני דולרים, מעניקים להם חופש יחסי – ומקבלים תוצאות.

הרי על הנייר, גאן חריג בהוליווד בערך כמו דביבון מדבר בין בני האדם. הוא החל את דרכו במקום הכי רחוק מן האימפרייה של מארוול – טרומה, החברה המתמחה ביצירת סרטי טראש זולים מכל בחינה. גם כשהתקדם לאחר מכן, המשיך לפעול יחסית בשולי התעשייה. כל זה לא מנע מן המפיקים המהוגנים למסור לו את שרביט הבימוי, וחשוב מכך, כפי הנראה גם לאפשר לו עצמאות אמנותית.

אז ברור שגאן לא מרשה לעצמו להשתולל בלי חשבון, אבל הוא מתפרע מספיק כדי להפוך את "שומרי הגלקסיה" למשהו מיוחד. וכך, במקום שהזניחות, הלוזריות והאקסצנטריות של הפרויקט ושל הדמויות תעמוד להם לרועץ, היא מה שמקנה לסרט צבע ואופי.

בתור התחלה, גאן וצוותו מיטיבים לעצב את הכוכב העתידני שבו פועלים הגיבורים. הם עושים זאת בצורה שמזכירה את אופרות החלל ההזויות של שנות השמונים, אך עם אמצעים משוכללים בהרבה מכפי שהיו בעשור המפוקפק ההוא, וכמובן עם הרבה מודעות. וכך, השילוב המודע לעצמו בין הטעם הרע של האייטיז ובין הטכנולוגיה של ימינו יוצר מוטציה אסתטית מענגת. כבר בעיצוב של "שומרי הגלסיקה" יש ממד פולחני, וגם מי שצופה בו בפעם הראשונה חש כאילו הוא חי מחדש זיכרון ילדות.

גאן משכיל גם לעקוב באופן סוחף אחר מסעם של הגיבורים בדרכם להצלת הגלקסיה, ושוזר אותו בסצינות אקשן טובות. אך מובן שאין די בכל ההישגים החזותיים הללו. מה שבאמת מייחד את הסרט הוא הנשמה שלו.

חמש דמויות ראשיות יש כאן, ואף שלרוב הצופים אין היכרות מוקדמת עם המיתולוגיה המקורית של אף אחת מהן, כבר לאחר אקספוזיציה קצרה ההרגשה היא שאנו מכירים ואוהבים אותם זה מכבר. הסרט בונה חיש-קל את האישיות של החמישה, ומצליח גם לעורר הזדהות עמוקה עם האנטי-גיבורים.

סיבה אחת להצלחה היא הליהוק, אם כי כמה מהדמויות קבורות כל כך עמוק בתוך איפור ואפקטים ממוחשבים שנדמה כי זה לא כל כך משנה מי משחק אותם. ובכל זאת, בדמותו של הגנב הקטן, מתבלט לטובה כריס פראט. זהו תפקידו הקולנועי הגדול עד כה, והוא עושה בו עבודה יוצאת מן הכלל. בניגוד למארק האמיל ("מלחמת הכוכבים"), סם ג'ונס ("פלאש גורדון") ושאר קודמיו, נראה שהקריירה שלו לא תעצור כאן.

טובות עד מאוד גם התצוגות של המתאבק דייב בטיסטה כמאסת השרירים ושל ברדלי קופר בקולו של הדביבון, ויש בסרט הופעות אורח מענגות של גלן קלוז, ג'ון סי.ריילי ורבים אחרים, אבל יותר מאשר תצוגת משחק כזו או אחרת, מה שחשוב ביחס לדמויות היא ההחלטה העקרונית שהתקבלה כאן: לא לנסות להנגיש אף אחת, ולא להתאמץ להוסיף להן אטרקטיביות והירואיות ולהפוך אותן לדומות יותר לקפטן אמריקה.

נהפוך הוא: גאן רק מקצין עוד יותר את הפריקיות של האנטי-גיבורים, ומשתמש בה כדי להפיק צחוק ורגש – שני דברים שבסופו של דבר נוכחים בסרט עוד יותר מאשר הפנטזיה והאקשן.

יש להיטי קומיקס שטורחים להוסיף קצת בדיחות רק כדי לסמן וי. כאן, ההומור נולד באופן טבעי מתוך האופי של הגיבורים והמצבים שאליהם הם נקלעים. מאסת השרירים, למשל, אינה מסוגלת להבין מטאפורות, ולוקחת הכל פשוטו כמשמעו. הגנב בגילומו של פראט, לעומת זאת, יכול להביע את עצמו אך ורק דרך אזכורים תרבותיים משנות השמונים. פעם אחר פעם, גאן משתמש בתכונות הללו כדי ליצור פאנצ'ים אלגנטיים ושנונים בתזמון קומי מושלם.

אך בניגוד לכמה להיטי קומיקס אחרים מן השנים האחרונות, "שומרי הגלסיקה" אינו סתם מהתלה פוסט-מודרנית מבדרת אך קרה. הסרט אינו צוחק על הגיבורים שלו, אלא צוחק איתם. הוא לא מתאר אותם כליצנים שכל ייעודם אלא לשחק לפנינו, אלא כנשמות תוהות שמחפשות את דרכם בעולם ובסופו של דבר מוצאות זו את זו. הדבר יוצר ביניהן חברות מופלאה, ומרגש להתבונן כיצד היא נרקמת.

בכמה הזדמנויות, אחווה זו מתהדקת דרך המוזיקה, שבדומה להומור כאן, גם היא אינה תוספת כלאחר יד אלא חלק אורגני לחלוטין מן הסרט. יש מוטיב חוזר אחד השזור לאורכו, ממש מן השניות הראשונות ועד האחרונות – מיקסטייפ שהגנב ירש מאמו המנוחה רגע לפני שהלכה לעולמה, ובו שלל להיטים גרוביים משנות השבעים והשמונים. זה הנכס החשוב לו ביותר, לא רק בגלל ערכו הרגשי, אלא גם כיוון שהוא משמש לו אמצעי להתחבר אל דמויות אחרות.

ברגעים הטובים כאן, הגיבור חולק את הצלילים האהובים עליו עם אחרים, ואלה מסצינות שמיעת ושיתוף השירים היפות שנראו בקולנוע זה מזמן. הנטייה הטבעית היא לבחון את "שומרי הגלקסיה" ביחס לתוצרים אחרים של מארוול בפרט ולסרטי קומיקס אחרים בכלל. אך ראוי להסתכל מעבר למסגרת הצרה הזו, שכן יותר מכל זה ובלי קשר לכך, הוא סרט יפה על דמויות שוליים, על חברויות משונות ועל כוחה של המוזיקה.

במובן מסוים, חוויית הצפייה ב"שומרי הגלקסיה" גם הזכירה לי הופעה של להקה אהודה. במקרה הזדמן לי לראות אותו בהקרנת בכורה מיוחדת בנוכחות מאות צופים נלהבים, ומזמן לא נתקלתי בסרט שעורר כל כך הרבה צחוקים, שריקות ומחיאות כפיים.

לכן, גם לא פלא ללמוד כי למרות הבעייתיות המסורתית של תזמון הפצתו, הסרט נהנה בסוף השבוע מספתח אדיר בקופות ארצות הברית. הרי אף שכל הסימנים העידו כי הוא יהיה גלידה חמה, הלהיט התגלה כדובדבן שעל הקצפת. הצלחתו האדירה היא רק טבעית, כמו גם ההמשכונים שיבואו בעקבותיה. בתקופה איומה כל כך, נעים לרגע לשקוע באשליה שיש בגלקסיה מישהו ששומר עלינו.