לא רק כלי התקשורת בישראל התמלאו אמש ידיעות על מותו של מנחם גולן: גם אתרי הקולנוע ברחבי העולם העמידו את הבשורה המרה בכותרת הראשית שלהם, ואלפי חשבונות טוויטר צייצו בנושא. יש מעט קולנוענים מקומיים, אם בכלל, שמותם הוא חדשה בינלאומית, והמפיק והבמאי המנוח היה אחד כזה. עד כדי כך מעמדו בתעשייה היה אגדי, שלא פחות משני סרטים תיעודיים נעשו עליו השנה האחד הוקרן בפסטיבל קאן בנוכחותו לפני כמה חודשים, השני יוצג בטורונטו בעוד חודש, ולמרבה הצער, אותו הוא כבר לא יספיק לראות.
המורשת של גולן היתה כפולה, ומספידיו בארץ ובעולם יכולים להסתכל עליה לכל הפחות משתי זוויות שונות לחלוטין. מנקודת מבט מקומית, הוא היה למעשה הסנדק של הקולנוע המקומי, ומי שהחל משנות השישים הניע את התהליכים המרכזיים בו.
כמפיק או במאי, הוא עמד בין שנות השישים לשבעים מאחורי "אלדורדו", "פורטונה", "קזבלן", "מבצע יונתן" ועוד. אלה היו מהראשונים לייבא לארץ השפעות של הקולנוע האמריקאי והאירופאי, להוביל מגמה של התמקצעות, לפתוח את הדלת של התעשייה הכחולה-לבנה אל העולם ואף להשתחל אל גלובוס הזהב והאוסקר. אולי חשוב מכל, הם היו אלה שקנו את אמונו של הקהל הישראלי, והוכיחו כי אפשר ליצור שוברי קופות תוצרת הארץ.
למשל, "סאלח שבתי", שגולן הפיק ואפרים קישון ביים, נחשב עד היום להיסטריה הקופתית הגדולה בתולדות ישראל. באופן פרופורציונלי ויחסית לגודל האוכלוסיה שהיתה קטנה אז, הוא בכלל נרשם כאחד הבלוקבסטרים הגדולים בכל הזמנים, באיזושהי מדינה.
היו בארץ מי שהקפידו לזלזל בקולנוען המנוח. לעתים עשו זאת מתוך בורות, לפעמים מתוך התנשאות, אך בדרך כלל פשוט מפני שהיה נוח להם לנסות ולבטל את הישגיו, כדי שאפשר יהיה להמשיך ולהחיות את השקר שאין קהל לסרטים הישראליים, וכך הם יוכלו להמשיך ולביים יצירות אטומות, מנוכרות וכושלות. גולן הפריך את המיתוס הזה פעם אחר פעם.
לאחר שמיצה בארץ את כל ההישגים האפשריים, עבר היוצר לארצות הברית עם בן דודו יורם גלובוס בשלהי שנות השבעים, וגם במקרה זה השכיל לבנות מאפס אימפריה קולנועית. תוך זמן קצר, הפך מאלמוני גמור לאחד שמורשתו מהדהדת עד היום. לא סתם, כל כך הרבה גולשים מרחבי העולם קוננו הלילה, כי חלק מן הילדות שלהם מת יחד עם גולן. קאנון, חברת ההפקה שהקים בניכר, אכן היתה אחראית לרבים מסרטי הפולחן של שנות השמונים.
"משחק הדמים", "מחץ הדלתא", "נינג'ה אמריקאי", "מעבר לשיא" ועוד ועוד אלה רק חלק מהסרטים שגולן היה חתום עליהם בשנות השמונים, וכמעט כל ילד בתקופה חלם שאבא שלו יחזור איתם מספרית הווידאו. לא סתם זוכרים אותם בכזו כמיהה זוכרים אותם כך מפני שהם מסמלים את הרוח הכיפית והמבדרת של הקולנוע באותם ימים. היום יש כבר שוקולד בטעם טורטית ושוקו בטעם טורטית, אך עוד הרבה לפני כל זה, גולן היה הטורטית בכבודה ובעצמה.
גם מרבית ההפקות של גולן בהוליווד הביאו לידי ביטוי את אמונתו כי מעל הכל, יש לסרט מטרה אחת למכור כמה שיותר כרטיסים. לכן, גם על אספקט זה של עשייתו היו מי שגיחכו ועדיין יש כאלה. התייחסו אליו כבן חורג בהוליווד, אמרו שהוא בית חרושת לייצור זבלונים, וזכרו לו אך ורק את הכישלונות, למשל הפרק הרביעי וההרסני בסדרת "סופרמן". אך כל מי שניסה לצמצם את המפיק לכדי אמן טראש ותו לא, שכח דבר אחד: קאנון שלו ושל גלובוס לא רק גילתה את ז'אן קלוד ואן דאם, אלא גם גאלה את ז'אן לוק גודאר, ועבדה עם עוד כמה מגדולי הבמאים בתקופה.
היום, מפיקים רבים התייאשו כבר מן המצב של תעשיית הקולנוע. לנוכח תסריט מאתגר של במאי איכותי, הם ימשכו בכתפיים ויגידו "אין מה לעשות, אין כסף, קח את זה לטלוויזיה". גולן לא היה כזה. הוא ידע שקולנוע זה משהו ששווה להתאבד בשבילו, הוא ידע גם שסרט זה משהו שחייבים קודם כל לראות על המסך הגדול. לכן, דאג איכשהו למצוא את המימון ל"מלך ליר" של גודאר, ל"אהבה מטורפת" של רוברט אלטמן, ל"עכבר הברים" שביים ברבט שרדר על פי צ'רלס בוקובוסקי, והרשימה עוד ארוכה. הנה, לדוגמה: בעיתוי סמלי ומצמרר, רק השבוע יצאה מהדורת דיוידי חדשה ומהודרת במיוחד של "זרמי אהבה", שירת הברבור של ג'ון קסווטס מאמצע שנות השמונים, שהצליחה בזמנו להגיע לצילומים רק בזכותו של המפיק הישראלי.
ההזדמנות לצפות מחדש ב"זרמי אהבה' מאפשרת גם להיווכח שוב עד כמה עשיר ומהותי היה המפעל של קאנון. בכלל, אנו מקבלים כל הזמן תזכורות ישירות ועקיפות למורשת של גולן. מותו, למשל, מגיע בעיצומו של הקיץ הקופתי הטוב ביותר שהיה לקולנוע הישראלי מזה שנים. לאחר תקופה של בצורת ארוכה, הגיעו "אפס ביחסי אנוש" ובמידה פחותה גם "שושנה חלוץ מרכזי", והידקו מחדש את החבל שהקולנוען המנוח חיבר בזמנו בין התעשייה המקומית לציבור בארץ. סוף השבוע שבו גולן הלך לעולמו, היה גם סוף שבוע נוסף שבו התקשו הצופים להשיג כרטיסים אל הלהיט של טליה לביא.
גולן רצה להמשיך לחיות, ובעיקר להמשיך לביים, למרות גילו המבוגר ומצבו הפיזי הלא פשוט. אי אפשר שלא הצטער על כך שלא ניתנה לו האפשרות לעשות זאת, אך ניתן לכל הפחות למצוא נחמה: לשמוח על כך שמת בזרועות משפחתו, שאהבה אותו בכזו מסירות; לשמוח על כך שמת כשפועלו ומורשתו נהנים מתחייה מחודשת; ובעיקר לשמוח על כך שכחודשיים וחצי בלבד לפני מותו, הספיק להתכבד בהוקרה כה גדולה, ולהיות אורח הכבוד של פסטיבל קאן.
גולן הגיע לפסטיבל לרגל הקרנת הבכורה של "הגו-גו בויז", הראשון מבין שני הסרטים התיעודיים על פועלו. זו היתה סגירת מעגל מושלמת מבחינתו שוב הוא מצא את עצמו על השטיח האדום, עליו צעד כל כך הרבה פעמים בעבר, והפעם כשעשרות בכירים בתעשיית הקולנוע העולמית עומדים לכבודו ומוחאים לו כף. קבלת הפנים הזו רק חיזקה את תשוקתו לשוב אל מאחורי המצלמה, כדי שיוכל לשוב לריביירה, והפעם עם סרט פרי עטו. שלוש מילות קסם היו לו בעולמו אקשן! אקשן! ואקשן!
יש אנשים שבשבילם הקולנוע הוא החיים. בשביל גולן, הוא היה הרבה יותר מזה. בריאיון שהעניק לי בקאן אמר בסיום "קולנוע זה לחיות פעמיים. אתה חי את החיים שלך, ואתה בא לקולנוע ויש לך עוד חיים אל הבד ואתה חי גם אותם. בקולנוע, אנחנו חיים פעמיים". אם לראות סרט אחד זה לחיות פעמיים, אז הרי מנחם גולן חי עשרות אלפי פעמים.
הלוואי על כולם לחיות כל כך הרבה. הייה שלום, מנחם, ותודה שהענקת מהחיים שלך לחיים שלנו.