מתנות תרבותיות שאנחנו רוצים לט"ו באב

אלון עדר והלהקה שלו עושים את השירים הישראלים הכי רומנטיים בלי להיות דביקים שיש היום. תמהיל מוזיקלי שמזכיר קצת את גזוז, קצת את הדורבנים, ויש לו מקורות שנטועים גם בדודאים והלהקות הישראליות הוותיקות. דווקא כשעדר (הצאצא המוצלח של יהודה עדר ומיקי קם), שר בקול המיוחד שלו על אהבות לא פשוטות, לא חלקות, תל אביביות ולא מושלמות – זה נשמע הכי נוגע ללב, אמין, וכן. לט"ו באב רומנטי אבל בוגר, הזמינו אותנו להופעה של אלון עדר ולהקה. בשירים האופטימיים נחייך, בשירים העירומים נתחבק, וכשיעלו דמעות מהשירים שצובטים את הלב, נמחה זה לזה את הלחיים.

רומנטיקה היא לא רק נאיביות או קלות דעת. ואם יש ספר שאי אפשר להאשים אותו בנאיביות הרי שזה "גדר חיה" הספר של דורית רביניאן. הרומן החדש של רביניאן הוא כזה שחיכו לו כל כך הרבה זמן, שרק זה כבר רומנטי כשלעצמו; אבל חוץ מזה עומד במרכזו סיפור אהבה יפה ועצוב ובלתי אפשרי בין פלסטיני לישראלית שמתרחש בניו יורק. לא שמדובר באיזה מין רומן רומנטי, אבל לקראת ט"ו באב הזה, שמגיע אחרי תקופה כל כך מתוחה, מלאת שנאה ומחלוקות. הלוואי על כולנו קצת אמונה באהבה ובמה שהיא יכולה לתקן בעולם.

כולנו כססנו ציפורניים כשהגיע הרגע הזה בו ג'ואי פוטר קרעה את סוודר הקשמיר והפכה לברבור שחור בעל יצרים, והכל כדי שדוסון יפסיק לתקוע עיני נץ בג'ן וישים לב לטומבוי השדופה של קיפסייד. כולנו רעדנו מפחד לפני שג'ו הקטנה שרה את "On My Own", ושינתה את חוקי המשחק. כולנו גם חיכינו כמה עונות מייגעות עד שחברי הנפש הלכו עד הסוף, ואז שכחנו. לכן בט"ו באב הנוכחי נרצה לחזור לימי "I Don't Want to Wait" ולקבל מחדש את סדרת הנעורים ששייפה אותנו למילניום בו אין חברי נפש וכולם עלובי החיים, קצת כמו ג'וזפין פוטר, אבל עדיין משוועים לדוסון שיבחין בנו. לכבוד חג האהבה - מארז של כל שש העונות בדיסק און קי + מאחורי הקלעים של קייטי הולמס שרה בטקס מלכות היופי. זה כבר יקפיץ לנו את הלב.

החלום האמריקאי של ג'יי זי וביונסה הוא זה שיוציא אותנו מהבוץ ויסמן את ט"ו באב כיום החשוב באמת בשנה. כרטיסים להופעה של הצמד הכי מגניב בעולם, עוד בטרם יתפרק וירסק אפילו את הלב של אובמה, יטילו אור על חיי האהבה שלנו ויגרמו לכל השאר, הכבד והזז בקושי, להחוויר. הטור "מסביב לעולם" הרברבני של ג'יי זי וביונסה פסח כמובן על ישראל המתוחה, אבל אפשר לפצות על כך בכרטיסים להופעות בפריז, שעל פי השמועות מיד לאחריהן המלך לא ישחק עוד עם המלכה.

לט"ו באב קחו אותנו ל"סיראנו דה ברז'ראק" שמציגה בתיאטרון הקאמרי. קודם כל מכיוון שזה מחזה יפהפה שמבוצע מצוין על ידי הקאמרי, ואיתי טיראן בתפקיד הראשי מצליח לרסק את הלב. אבל חוץ מזה שזו הצגה שכדאי לראות בכל מקרה ואופן, יש ב"סיראנו" את אותו אלמנט שגורם לך אחרי צפייה ללכת ולחיות את החיים במלואם, לא לבזבז רגע מיותר, לא להתקמצן על רגשות, לא לפחד מאהבה. "סיראנו דה ברז'ראק" מצליח לעשות את כל זה, ולחדור את השריון הציניקני העבה – קחו אותנו להתאהב בכם מחדש!

תשכחו מהקול החרוך שאיתו מגיעים ריחות ויסקי, קפאין וענני ניקוטין. ב"Closing Time" של טום וייטס שיצא ב-1973 והיה רחוק מאוד מכל אלו שיצאו אחריו, יש חצי בנאדם שרק מחכה לאהובתו מהצד השני של הקו ואם תנשפו עליו הוא כפי הנראה יפול. הוא לא רוצה להתאהב כי זה יעשה אותו עצוב, אבל כבר נתפס ברשת של מרת'ה. לא צריך עטיפה ואפילו לא ברכה מצורפת, בט"ו באב נשמח לקבל את "Closing Time" בגרסת הויניל וגם לנשום עמוק.

יש ספרי בישול מתקדמים יותר, מתקתקים יותר, ובטח שרומנטיים יותר בהגדרתם מ"ספר התענוגות" של עמוס קינן. ובכל זאת, אנחנו לא יכולים לחשוב על ספר שתופס ומעביר יפה יותר את רגע הגילוי של דבר חדש ומסעיר בין אם זה שרימפס, או נוף בלתי נשכח, רגע בטברנה. ומה זו אהבה אם לא היכולת והרצון לחלוק את הדבר הסודי שלך עם האחר, והרגע המפרפר בלב – האם הוא יאהב ויעריך את זה ממש כמוני?

חג אהבה לא חג אהבה - זו לא תקופה פשוטה לאף אחד. ואם יש אפשרות למצוא בה איזשהו אופק חדש, כל דבר בעתיד ששווה לחכות לו ולצפות בו מתפתח – הביאו לכאן. אז אם ט"ו באב זו בדיוק התקופה להגדיל את מעגלי האהבה, (היי, ככל שיש מזה יותר – זה מניב יותר, או משהו דביק כזה, לא?) אז אם כבר – הביאו לנו גור כלבים. משהו קטן, מלא תקווה, שאוהב להתכרבל ושמח לראות אותנו. לא מתאים לכל אחד ואחת, אבל כשכן – כנראה שזה יהיה הדבר שיעורר את הזוגיות וימלא את הבית באהבה.

השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך ושי סגל.

איזה מתנות מעולם התרבות אתם הייתם רוצים לקבל? ספרו לנו בפייסבוק