לא על ההאוס, טראנס או טכנו לבדו יחיה האדם. יש גם ברייקור, טריפ הופ, אמביינט או IDM. מוזיקת שוליים על גווניה השונים, כמו כל בכל ז'אנר מוזיקלי אחר, משפיעה לעיתים הרבה יותר מאשר מהנה להאזנה. אבל בניגוד אולי לרוק ופופ, בתרבות מוזיקלית המבוססת על פיתוחים טכנולוגיים הרבה יותר מאשר שירה ולחן, ישנה חשיבות אדירה בהשפעתה של יוצרי השוליים במוזיקה האלקטרונית. כשבחוץ חם, מבולבל ולא צפוי, אין פסקול מתאים יותר מחמש הקלטות המופת שלפניכם וכדאי לכם מאוד להכיר:
BBC 3 Mixing - Aphex Twin Interview - 1995
כשזה מגיע לאלקטרוניקה נסיונית, אי אפשר שלא להתחיל עם אפקס טווין; הנביא והמלך הבלתי מעורר של סגנון ה-IDM. כחלק מפרסונת האמן הגאון והבלתי נגיש שלו, ריצ'רד הוא סרבן ראיונות ידוע. הוא הרי בכל מקרה לא צריך עזרה ביח"צ אם לפני כל אלבום חשוב שהוציא בקריירה, הוא דאג לקנות טנק צבאי לחצר הבית, או להשתיל לעצמו שדיים מסיליקון. אחד מהראיונות הבודדים שהסכים להעניק אי פעם, היה על כסא האורח בתכנית הרדיו המשובחת "מיקסינג איט". תכנית מבית ה-BBC המוקדשת למוזיקת אוונגרד עד קיצונית על גווניה השונים. המיוחד בתכנית, מלבד רשימת השמעה הנעה משטוקהוזן עד סקוורפושר, היא שכל אורח המתראיין איננו מגיע בכדי להציג את מרכולתו האישית. אלא מוזמן כאורח בפאנל, המביע את דעתו על הנשמע על פי עורכי התכנית. 45 הדקות שבהקלטה כאן, כוללות מוזיקה מאת להקת קראטרוק שוודית, אמן רעש יפני ומלחין נאו-קלאסי מיוון. בין לבין, מתענג המאזין גם על גירוי אודיופוני אדיר נוסף. קולו הערב של אפקס טווין, הנשאל ונענה בפירוט נרחב ומפתיע, אודות השפעות מוזיקליות והתרשמותו מהמתנגן במהלך התכנית.
"מיקסינג איט" עם אפקס טווין היא אחת ההקלטות האהובות והמיוחדות ביותר בקרב חובבי הז'אנר. שעה של המוזיקה החריגה ביותר בעולם, מלווה בשיחה עם אחד היוצרים ההזויים במאה הנוכחית. פריט אספנות בסיסי והכרחי למעריציו של אפקס טווין, אך גם מורה נבוכים מושלם למי שעוד לא זכה להכיר את היוצר המופרע לעומק.
DJ /rupture Gold Teeth Thief - 2002
אין ספק שישנו דיסוננס ברור ומובהק בין מוזיקת מועדונים לאוונגרד נסיוני. נקודת המפגש הבלתי אפשרית הזאת, הגיעה לביטוי מלא בעולמם של קומץ נועזים שבראשם נמצא דיג'י ראפצ'ר. תקליטן הג'אנגל הניו-יורקי הוציא האמנם לאור כמה תקליטים לא רעים בין ג'אנגל לרעש, אבל בהחלט אפשר לומר כי ג'ייס קלייטון היה אנונימי לחלוטין, עד שאלבום המיקס הזה שלו כאן הוכתר כאחד ממאה הסטים המשפיעים ביותר בהיסטוריה (על פי רזידנט אדוויזר).
"גנב שיני הזהב", הוא אמנם לא אלבום המיקס הראשון בסגנון ה"ברייקור", אך הוא ללא ספק המפורסם שבהם. קרוב לחמישים רצועות שונות של היפ הופ, דאנס-הול, ג'אנגל, ברייקור ונויז מופיעים כאן בפחות משעה של קלחת מוזיקלית צפופה וגועשת. מלבד המוזיקה המופרעת לכשעצמה, "גנב שיני הזהב" מכיל גם פעלולי עריכה מופרעים ונועזים לא פחות. תקליטים המתנגנים במהירות מופרזת, או איטית לחלוטין במכוון. שימוש הומוריסטי בקטעי ארכיון ואקפלות בלעדיות. כל אלה ואחרים הכתירו את מעמדו של אלבום המיקס ההזוי הזה, לסטנדרט חשוב ומשפיע בתקלוט אוונגארד אלקטרוני. מדובר באלבום קשה לעיכול. סט של מוזיקה מהירה, טורדנית ובלתי צפויה. אך עם זאת, לסבלנים, יתגלה כאן אלבום שעם כל האזנה נוספת הופך לנסבל ומעניין יותר, כשמעל הכל ברור דבר אחד - מדובר כאן בקונספט וביצוע שהקדים את זמנו ושספק אם אי פעם יתקבל כסט ראוי להתנגן במועדון מול קהל.
Coldcut - 70 Minutes Of Madness - 1995
1995 היא שנה בה היפ הופ, דראם נ' בייס, ברייק ביט וטכנו הולחנו כולם בעזרת מכונת תופים דומיננטית אחת. כל זאת לצד כמובן גם ריבוי הופעות שוברת שיאים של דגימת לופ ה-Funky Drummer שנלקחה מתקליט של ג'יימס בראון. מסיבה זאת ורבות אחרות, אין זה מקרה כי 1995 היתה השנה בה תקלוט בסגנון "פריסטייל" החל לצבור תהודה. הרעיון שבלמקסס מקצבים על פי כפילות מהירותן (הכוונה כי שיר היפ-הופ ב-85 BPM יכול להתחבר עם טראק ג'אנגל ב-170 BPM), הוא ללא ספק מהתרומות הגדולות שהעניקו הצמד קולדקאט לתרבות הפריסטייל דרך המיקס המכונן הזה שכאן. רוח הנעורים הפרחחית של השניים, זו שמגרדת להם לשבור קונבנציות תקלוט, גם אם כי היא עולה בסיכוני נפילות מתח ברחבה, ניכרת לאורך כל הקריירה שלהם. היא זו שגם גזרה עליהם ,מבחירה או כורח, להתאים את האמנות המיוחדת שלהם לרדיו הרבה יותר מאשר למסיבה.
"70 דקות של טירוף", כותרת שהפכה לסיסמה פוליטית עבור קולדקאט, היא קולאז' צבעוני ומרומם רוח. סט המשלב קטעים של פלסטיקמן, מאסטרס אט וורוק ולוק סלייטר, עם קטעי טריפ הופ של דיג'י פוד, דראם נ' בייס של פוטק לצד גם קלאסיקות Fאנק, רוקנ'רול וג'אז. זה אלבום שהכשיר את דרכם של מגוון רחב של תקליטנים בעלי אג'נדה מוזיקלית רחבה. שמות כמו אופטימו, 2 מני דיג'ייז וכמובן גם כל חברי נינג'ה טיון שיגיעו בהמשך, חייבים את חייהם לקולדקאט ובעיקר לאלבום הזה שפרסם את שמם בעולם לראשונה.
Matthew Herbert - British Library Sound Archive - 2014
אף אחד לא שאל במשך שנתיים וזה בסדר, אבל הנה הזדמנות לספר ששם המדור שאתם קוראים עכשיו, לקוח מתוך מטבע לשון פרי מוחו הקודח של מתיו הרברט. וירטואוז האלקטרוניקה הענק, שהפיק אלבומי קונספט מהקלטות של לעיסת מזון, שפשופי ג'ינס של גאפ או שבירת שולחנות מאיקאה, הוא אחד היוצרים הגדולים בתולדות אלקטרוניקת השוליים. אך הוא גם כזה שמצליח, למרות האתגר האדיר שבכך, לכתוב מוזיקה קומוניקטיבית שיכולה לרגש את סבא וסבתא שלכם.
כל אלבום של מתיו הרברט, הוא בגדר הרפתקה. הוא יכול להתחיל בשיר פולקלור מפי מקהלת ילדים, לעבור דרך יצירת סווינג ג'אז לביג בנד ולהסתיים בטראק טכנו תעשייתי מורט עצבים. אבל עיקר עיסוקו (האובססיבי יש לומר) של הרברט, הוא במחזוריותן של דגימות. בניואנסים הפנימיים הנרקמים במהלך השמעה חוזרת ונשנית של כל הקלטה צלילית באשר היא.
במסגרת שידורי הבוילר רום, הרברט זכה להגשים השנה את אחת מפנטזיות הילדות המתוקות ביותר שלו. גישה חופשית אל מאגר דגימות הצלילים האדיר של ספריית הצלילים של בריטניה. מאגר הצלילים ודגימות הנוף הגדול ביותר בעולם המכיל מאתיים אלף קלטות, המכילות מעל 3 מיליון הקלטות מ-1905 עד 1980.
מסעו של הרברט בנבכי הארכיון המסחרר, נפתח בראיון מרתק וממשיך בהשמעת הקלטות נבחרות ע"י הרברט, קולות וצלילים מוזרים בהם הוא עורך מניפולציות סאונד שונות בכדי להלחינם מחדש בשידור חי.
Thomas Koner - Daikan - 2002
כשהייתי קטן ולא כל כך חכם, תהיתי אם אי פעם יוכל האדם להמציא דיסק ובו הקלטה של שקט. כזו שאפשר יהיה להגביר עד אינסוף ובכך לכסות כל רעש בעזרת שמיכה עבה של מוזיקה אילמת. לצערי דבר מסוג זה לא יכול להתאפשר במלואו, אך לימים התברר שאני ממש לא היחיד שחומד לצון ברעיון הנחמד. תומאס קונר, הוא אחד מטכנאי הקול המוערכים בעולם. בין לקוחותיו המרוצים אפשר למנות את ניין אינצ' ניילז וקלוד דבוסי (שכמובן נפטר הרבה לפני שזכה לשמוע את הרוחב הצלילי שקונר העניק להקלטותיו עבור גרמופון).
עיקר עיסוקו של קונר הוא בעיצוב צליל, תחום אשר בא לידי ביטוי מלא ביצירותיו הרבות בסגנון האמביינט. אבל רוב יצירותיו של קונר, בניגוד לאחרים בז'אנר מבוססות על תחומי התדרים שמ-60 הרץ ומטה. עומקה התחתון של גבול יכולת השמיעה של האוזן האנושית. יצירותיו של קונר נשמעות יותר כמו הד מרוחק של מוזיקה עמומה מאשר צלילים בלחן נהיר. מוזיקה בעלת מאפיינים פיזיקליים הרבה יותר מאשר מלודיים.
תת-הסגנון שקונר ברא יזכה לימים לכינוי Drone או Dark Ambient. למרות התיאור המאיים, חשוב לציין שמדובר במוזיקה מרגיעה מאין כמותה. כזו שגם זוכה לשימוש נרחב על ידי רופאים וחוקרים במעבדות שינה. רק לא בטוח שחלומות הלילה של הנרדמים עם מוזיקה כמו של קונר, הם דבר בריא לתודעה.