מה כדאי ליונה ויזנטל לעשות כדי להציל את רשות השידור?

מזל טוב ליונה ויזנטל ומזל טוב לנו. רשות השידור החליטה לנקות את האורוות וללהק לתפקיד ראש הרשות מישהו שאשכרה מבין בתוכן טלוויזיוני ומתעניין באיכות לא פחות מאשר בתקציב הבורקס החודשי. לכבוד האירוע שאמור להיות תחילתה של רביזיה שיכול הצופה לתפוס בחמשת חושיו המולדים – כמה עצות מלב אל לב, מאיתנו לעורך הראשי החדש של הערוץ הממלכתי.

היתרון הכי גדול ומשמעותי שיש לרשות השידור ולערוץ 1 הוא הארכיון הבלתי נדלה שמתעד את כל ימי ראשית השידורים הישראליים. אז נכון שיש את "כך היה", אבל מהחומר הבלתי נדלה ששוכב במחסני הרשות אפשר לייצר עוד סרטי תעודה מרתקים, ליצור המשכים רלבנטיים והיסטוריים ל"עמוד האש" המיתולוגי ועוד המון אפשרויות. עוד צריך לתעדף ויזנטל המגיע מתחום התוכן, זה את הסדרתה המהירה של העתירה שהוגשה על ידי איגוד במאי הקולנוע והטלוויזיה, איגוד המפיקים לקולנוע וטלוויזיה ופורום היוצרים הדוקומנטריים לחשיפה ושקיפות התנהלות הרשות בכל הנוגע לתכני הארכיון. המשאב התיעודי שברשות חייב להיות כזה שלציבור היוצרים (ולא רק – אנחנו האזרחים משלמים ממיטב כיסנו מזה שנים על תיחזוקו) תהיה גישה מוסדרת ובלתי מופרעת.

כל זפזופ בין ערוצי התוכן הישראליים נראה כמו מעבר דרך מנהרת הזמן של דאג וטוני – אם ערוצי 10 ו-2 משתדלים לעשות טלוויזיה ובעיקר חדשות ברמת ההפקה שמציבות חברות החדשות בחו"ל, הרי שבערוץ 1 נראה שהכבלים מחוברים פיראטית. על ידי טרמיטים. כל תקלות השידור, כל בעיות התקשורת מהאולפן עם הכתבים בשטח, חריקות הסאונד והצילום – הן בדיחות עצובות שמוכרחות להסתיים כדי לקנות את אמון הצופים בחזרה. ולפי התקציבים שמוזרמים אל הרשות – בניהול נכון לא צריכה להיות בעיה למגר את אותן תקלות טכניות מביכות לנצח.

מהדורות החדשות הן עדיין האבן השואבת של הטלוויזיה הישראלית, וגם אם נניח כרגע לליהוקי מנחי החדשות בערוץ 1 בצד – הרי שבפן הויזואלי, לאולפני הערוץ יש חצי מאה להדביק בכל הנוגע לעיצוב תפאורות האולפנים.

אולפני ערוץ 1 מכוערים, מיושנים, מוארים באופן מטריד ולא מחמיאים ליושבים בהם. נצלו את ההזדמנות ופרקו את האורווה הישנה, אווררו את ריח החציר העומד, והתחילו מהתחלה באופן המוחשי ביותר.

זה שמנקים את האורוות לא אומר שמוכרחים למכור את הסוסים הזקנים למפעל דבק, אבל בנוסף ובמקביל לשימור הדור המבוגר והמוערך של רשות השידור – ערוץ 1 משווע לדם צעיר וחדש. פרצופים חדשים, דור רעב ושוקק שנחנך על ידי עילית התקשורת, ממשיך את הקו ומעצב אותו לכדי תשובה מודרנית ומותאמת לרוח הזמן.

לרשות יש את הפריבילגיה להרחיב את שורות העוסקים במלאכה, להסתכן, להיות אמיצים וניסיוניים, ולהביא אל המסך הקטן יותר מאשר סטריאוטיפי דוגמגישות וגוזרי קופונים מריאליטי.

בהיותה ממשלתית, הרשות לא נדרשת לפרסומות ולרייטינג, וככזו מותר לה (וזו גם חובתה) להיות יצרנית טלוויזיונית מסוג אחר. נטול רייטינג לא אומר משעמם, חמור סבר או נטול הומור. מהבחינה הזו יכול הערוץ הראשון לשאת עיניים אל העבודה הטובה שנעשית בערוץ 23 בשנה האחרונה, וההמצאה העצמית מחדש של הערוץ.

הערוץ הראשון זקוק לזהות ולאופי, ואלו ינבעו מתוך הבניית אלטרנטיבה אמיתית תוכנית ומנומקת לתרבות המיינסטרים של הערוצים המסחריים. עוד דבר שיש לו, זה את נשק האנדרדוג האולטימטיבי - היתרון שלו זה שהוא נמצא בכזה שפל תדמיתי שמכאן אפשר רק לטפס מעלה. ואם רוצים לדעת מה צריך בשביל להיות אלטרנטיבה, כדאי להביט למשל ב- BBC, ויותר ספציפית למשל בצ'אנל 4 שבראשו עמד ג'רמי אייזקס, האיש שאמר "אם הרייטינג שלנו ישבור שיאים – אהיה מאוכזב".

אחד הכיוונים שאליו יכול הערוץ הראשון להפנות ממשאביו הוא תחום ההומור, הקומדיה והסאטירה. למה? כי רוב העיסוק שיש לנו בהומור הוא מחריד, אנכרוניסטי ומייאש. עוד למה? כי דרמות יש מספיק, ריאליטי יש מעל ומעבר, ויש גבול לכמה שעשועוני זמר אפשר לספוג.

לא חכמה גדולה לדבר על העשייה הקומית המוצלחת של הערוץ הראשון בעבר כשלא היו קונקורנציות, אבל בכל זאת שווה להזכיר ש"ניקוי ראש", ו"חדווה ושלומיק" (אפילו "החמישיה הקאמרית" בהמשך דרכה), צמחו באולפני רוממה. אם כבר הזכרנו זהות, אלטרנטיבה והומור, אין סיבה שערוץ 1 לא יבדל את עצמו בדרך הזו, ואם כבר נושאים עיניים למודל הטלוויזיה הבריטית (ממש כפי שעשו עם הקמת השידור הציבורי בארץ) – הרי שמ-BBC יצאו כמה מהקומדיות הבריטיות הטובות ביותר, כולל "מישהו מטפל בך?", "המלון של פולטי", ו"כן אדוני ראש הממשלה".

אחד הדברים הראשונים שצריך יונה ויזנטל לעשות כדי להשיב את האמון בלוח השידורים הציבורי, הוא לכונן אחד כזה. כלומר לוח קיים, שעומד בהבטחות השידור שלו, בשעות שלו, ושאפשר לכוון את הממיר ל"הקלט סדרה" בלי שזה יתפקע לך מצחוק מריר בפרצוף.

לוחות השידורים המזגזגים הם מקור בלתי אכזב לאכזבה – סדרות מצוינות איבדו את המומנטום שלהן, והעמידו בפנינו את הברירה להתעקש או להתייאש. אז אם כבר החלטנו להתמסר ל"בואו לאכול איתי", אל תגרמו לנו להתחרט על זה בעשרות הקלטות חלקיות ומבאסות שמביאות אלינו לרעה את גאולה אבן מצטחקת אל בח"לה.

על אף ההתייחסות הגורפת אל הערוץ הראשון של הטלוויזיה, רשות השידור כוללת כמובן גם את ערוצי הרדיו, ביניהם למשל רשת א', רשת ב', רשת ג', 88fm ועוד אחרים. רשות השידור לא התייחסה מספיק לניוד וטיוב ההון האנושי שיש לה בידיים, ולא השכילה להשתמש במאזיני הרדיו כצופים פוטנציאליים ובצופים כמאזינים .

כאיש תוכן שאינו רק ביורוקרט, יכול ויזנטל להכשיר את עתודות הרדיו גם כאנשי תוכן ומגישים טלווזיוניים, ולטאלנטי הטלוויזיה להניח לתבל בנוכחותם הנוצצת את תוכניות הרדיו ולהביא אליהן קצת גלאם וקהל.

בהיותו ממשלתי, הערוץ הראשון יכול וצריך לנסח אג'נדה רחבה ככל האפשר. לא רחבה כמו מסעודה משדרות, שהתגלתה כסוג של אידיוט שימושי עבור מי שרצו למצוא את המכנה המשותף הדקיק והרווחי ביותר – אלא רחבה באופן הלא תלוי שמכוון לאזרחי כל מדינת ישראל.

איך למשל יוצרים מכנה משותף שכזה – אם אפשר להתחיל בטאטוא בורות וצרות אופקים, זה יכול להיות נחמד. כצעד חשוב הצהרתית יכול השידור הציבורי לסמן שהוא מתייחס תמהילית גם בשידורים רלבנטיים בערבית המתורגמים לעברית (ולהיפך, כמובן). וגם להפיק תוכנית לימודי ערבית למבוגרים. למה? כי זה פונקציונלי, עונה על ואקום טלוויזיוני, עדכני ופלורליסטי. כל הדברים שהשידור הציבורי צריך להוכיח שהוא – ורצוי כמה שיותר מהר.


עוד עצות לעורך התוכן החדש של רשות השידור? ספרו לנו בפייסבוק