מבין השמות שנבחרו בידי הגרדיאן כעשרים התגליות המוזיקליות הגדולות של השנה, הסיפור של הלהקה הניו זילנדית יומי זומה הוא ככל הנראה המיוחד ביותר.
שלושת חבריה נולדו בארץ הקיווי, אך כל אחד מהם חי בעיר אחרת צ'רלי ריידר בפריז, ג'וש ברג'ס בניו יורק וקים פפלום, היחידה שנשארה במולדתה, בקרייסטצ'רץ'. המרחק הגיאוגרפי והבדלי השעות לא מנעו מהם לעבוד יחדיו, אך אף אחד מהם לא חשב שייצא מזה משהו, כמי שמדגים הסיפור של "A Long Walk Home For Parted Lovers", הקטע הראשון והיפהפה פרי עטם.
ריידר וברג'ס כתבו אותו בחילופי מיילים בתחילת החורף האחרון, ואז שלחו אותו לקים, הסולנית, כדי שתוסיף לו קולות. השלושה עשו את זה בעיקר למגירה ולנשמה, ולא האמינו שמישהו חוץ מהם אי פעם יטרח להאזין לו, אלא שאז בכל זאת התעורר בפריזאי שבחבורה להט לשלוח את לחמו על פני הים. הוא שיגר את השיר לניו יורק, אל קסקין, אחד הלייבלים האהובים עליו, ותוך יום הגיעה מהם תשובה חזרה "אנחנו רוצים לעבוד איתכם, מי אתם?".
השיר שהתחיל את הכל
אז כדי לענות על השאלה, ריידר המציא במהרה שם להרכב, שעד אז אפילו את זה לא היה לו, וקישקש במייל את צירוף המילים הראשון שעלה לו בראש יומי זומה.
כך החל המסע, שהוביל את החבורה הניו זילנדית לחתימה בלייבל ולהוצאת אי.פי שזכה לשבחים לא רק בגרדיאן, אלא גם בפיצ'פורק וכמעט בכל כלי תקשורת מוזיקלי על המפה. "אם 2014 היתה מסתיימת עכשיו, היא היתה שייכת ליומי זומה" הגדילו לומר בעיתון הבריטי, והמחמאה הזו לא נשמעת כל כך מוגזמת כשמאזינים לשירי הדרים-פופ של ההרכב ושוקעים בתוך התוגה המתוקה שלהם, שיש בה בעת ובעונה אחת משהו נונשלנטי ומחויב, מלנכולי ומלא שמחת חיים, תמים וממזרי, קלאסי ועתידני
השבחים מרחבי תבל סידרו ליומי זומה בקיץ האחרון מסע הופעות חובק עולם מניו זילנד עד לוס אנג'לס וחזרה, דרך שבדיה, לונדון ופריז, בה אני פוגש את השלושה לפני שבועות ספורים. אף שאת מילות השירים כולם כותבים יחד, את התשובות בראיונות מספק בדרך כלל ריידר, וכך המוזיקאי עושה גם הפעם, בנדיבות וברהיטות.
הבלונדיני הגבוה הוא גם המחשה טובה של הקושי להתפרנס כאמן צעיר: בפריז שוהה ריידר לצורך לימודי מנהל עסקים, ובתום מסע ההופעות יניח המוזיקאי את הגיטרה כדי להתחיל התמחות בבנק - מוסד שמבחינתו בהחלט יכול להתגלות כמקום העבודה הבא שלו לשארית חייו, אם לא יצליח בעתיד לתרגם את הפופולריות הצומחת של הלהקה לכדי משהו שאפשר לקנות איתו במכולת.
עד שיחליט מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול, ריידר ממשיך לעבוד עם חבריו על אלבום הבכורה שלהם, שייצא בשנה הבאה, וחשוב מכך מתענג על הרגע. "לפעמים זה מרגיש טוב מכדי להיות אמיתי", הוא מספר. "זה בא לי בכזו הפתעה אני, כמו קים וג'וש, הייתי בעבר בלהקות אחרות, ותמיד נשארנו תקועים בניו זילנד, בלי שהצלחנו לגרום למישהו באמת להתייחס אלינו. חשבנו שכך יהיה גם הפעם, אבל קרה ההפך הגמור: לא רק שקסקין החתימו אותנו לפני שאי פעם הופענו יחד, הם עשו את זה לפני שאי פעם אפילו חשבנו על להופיע יחד".
אז בעצם לא היה לכם כמעט בכלל זמן לחזרות לפני סיבוב ההופעות הראשון?
"ממש לא, אף פעם אפילו לא התאמנו יחד, ומצאנו את עצמנו עושים זאת לראשונה בקרייסטצ'רץ' שבוע לפני ההופעה הראשונה שלנו. היו לנו שבעה ימים להפוך מסוג של זרים מוחלטים להרכב הרמוני, וחשבנו שזה יהיה חוויה מלחיצה בעיקר בהתחשב בעובדה שהיינו אמורים להתחיל את הסיבוב בתור מופע החימום של צ'ט פייקר באוסטרליה. ההופעות של פייקר היו סולד-אאוט לגמרי, אז זה אמר שטבילת האש שלנו תהיה ארבעה לילות רצופים מול קהל של אלף חמש מאות איש".
נראה ששרדתם את זה בלי להיכוות.
"כדי לוודא שאנחנו באמת מסוגלים לנגן יחד, אירגנו מהיום למחר הופעה בניו זילנד לפני שיצאנו לחמם את צ'ט. הכל קרה ברגע האחרון, אז לא חשבנו שיבוא קהל, אבל נדהמנו למצוא את עצמנו מול אולם מלא עד אפס מקום, כולל במעריצים שמכירים בעל פה את מילות השירים. זו חוויה סוריאליסטית לגמרי, שחזרה על עצמה גם בלונדון ובלוס אנג'לס ועכשיו גם בפריז. אנחנו שואלים את עצמנו מאיפה לעזאזל אנשים הספיקו להכיר אותנו".
מן הסתם, המעריצים הללו נולדו גם בזכות שלל הפרסומים על יומי זומה בחודשים האחרונים כתבות וראיונות, בהם תמיד עולה השאלה כיצד השלושה מתגברים על הפיזור הגיאוגרפי ביניהם. גם אני תוהה לגבי כך, וריידר לא מבין למה עוד מישהו מתעקש לעשות מזה עניין. "מצחיק איך אנשים תמיד שמים דגש על הקטע של המרחקים בינינו", הוא אומר, "כל הזמן אומרים לי 'זה בטח נורא קשה לעבוד ככה', אבל האמת היא שזה לא קשה בכלל".
בכלל בכלל לא קשה?
"זו בכלל לא בעיה. יש הרבה יתרונות בצורת העבודה שיש לנו. זה קצת כמו משמרות כל אחד עובד לפי אזור הזמן שלו, ובזמן שהשאר ישנים, הוא יכול לכתוב ולהקליט בשיא הריכוז. ככה יש לנו גם מרחב לניסויים, וכל אחד יכול בחופשיות לנסות לקחת את השירים לכל מיני כיוונים שונים ואז לראות מה האחרים אומרים. אני גם חושב שאתה מרגיש הרבה יותר דחיפות כשאתה מקבל פתאום מייל עם הכותרת 'הנה שיר שאתה צריך לעבוד עליו', מאשר כשאתה פשוט מבלה באותו מקום עם שאר חברי הלהקה. כשאנחנו יחד, אז במקום לעבוד, בדרך כלל אנחנו פשוט קמים והולכים לקנות משהו לאכול".
בהופעה מבצעים יומי זומה שלל שירים שטרם התפרסמו באיזושהי מסגרת רשמית. הם מאפשרים לגלות כי למרבה השמחה, הלהקה שומרת על הסטנדרטים האיכותיים שלה גם בקטעיה החדשים, כך שיש למה לצפות באלבום הבכורה.
עם זאת, השיר היפה ביותר של ההרכב היה ונותר משהו שהופיע עוד באי.פי - "The Brae", שהוא בעיני גם הפנינה המוזיקלית הגדולה ביותר של שנה זו. ריידר מזמר כאן על שכיית חמדה מילדותו בקרייסטצ'רץ', שנחרבה ברעידת אדמה לפני כשלוש שנים. כאן הוא וחבריו שואבים השראה מן ההתבגרות שלהם בניו זילנד, אך בקטעים אחרים, הם מביאים לידי ביטוי את הגלובליות שלהם. ב"Saika Gets her Hopes Up", למשל, קים שרה בקולה של נערה סקנדינבית מאוהבת.
"אמנים סקנדינבים תמיד היו מקור השראה מרכזי בשבילנו", אומר ריידר בהקשר לכך. "בכלל, אני חושב שיש הרבה דמיון בין ניו זילנד וסקנדינביה הגיאוגרפיה והתרבות, ואיך שהדברים נראים ומרגישים, זה מאוד דומה".
ומשני המקומות יוצאת המון מוזיקה טובה. איך אתה מסביר את זה שמדינה קטנה בסדר הגודל של ניו זילנד הוציאה רק בשנתיים האחרונות אתכם, את לורד, את הברודז ועוד שלל אמנים טריים ומוערכים?
"כולם מדברים איתנו על הגל החדש של המוזיקה הניו זילנדית, וזה משונה בעיני כי מבחינתי, הגל הזה היה בכלל לפני שבע ושמונה שנים. 2006 ו-2007 היו שנים מופלאות מבחינת המוזיקה במדינה, והיא היתה טובה יותר מאשר בכל מקום אחר, רק שאז לא כל כך שמו לב אלינו. אני שמח שהעולם נזכר לגלות את ניו זילנד ואני מקווה שיחפרו גם באוצרות מהעבר הלא רחוק, כי באמת שיש לנו קטלוג מטורף יחסית לגודל המדינה".
השיר הסקנדינבי של יומי זומה
אני מגלה לריידר שני דברים שלא ידע על הקשר בין ישראל ומדינתו אחד, שהנבחרת הכחולה-לבנה הרחיקה פעם עד אוקיאניה כדי להשתתף במוקדמות אליפות העולם הכדורגל. שנית, שיש בעברית שיר בשם "לחיות בניו זילנד", ובו זאב נחמה מזמר על הכמיהה הישראלית לחיות במדינה ירוקה ושקטה כמו שלו.
"טוב, ניו זילנד היא באמת מקום די שקט", הוא אומר בתגובה לכך. "בגלל זה שני שליש מהלהקה עזבה אותו, וגם קים מתכוונת בקרוב לעבור לאנגליה".
אז כמו ששאלו תמיד על איסלנד איך מוצאים השראה במקום כל כך שקט והשראה?
"ההשראה שלנו בדרך כלל באה זה מזה, כך שהיא לא תלויה במרחב. אם תיכנס לחדרי השינה של כל אחד מאיתנו בניו זילנד, פריז או ניו יורק הם תמיד נראים אותו דבר, בלי קשר למדינה בה הם נמצאים, עם אותם כלי נגינה ואותו ציוד הקלטה, הכל. אז לא משנה איפה אנחנו, היסודות די דומים. בכל זאת, כולם תמיד אומרים לנו שהמוזיקה שלו נשמעת כמו ניו זילנד, אז כנראה שמשהו מן הרוח של המקום חדר לתת מודע שלנו ומשפיע עלינו באופן בלתי הפיך. אנחנו מי שאנחנו, ולעד יהיה איזה טאץ' ניו זילנדי במוזיקה שלנו. זה דבר טוב בעיני".
אמנם טיסה ממוצעת נמשכת כ-30 שעות לפחות, אבל יש סיכוי שתעשו פעם את הדרך מניו זילנד לישראל ותופיעו בה?
"בשמחה! קים כבר טיילה בישראל והיתה רוצה לחזור, וג'וש ואני אף פעם לא היינו וחולמים להיות, כך שהופעה בישראל זו בהחלט הזדמנות שהיינו קופצים עליה. רק תגיד איפה ומתי ואנחנו שם".