אנשים רבים נוטים לפרש את הביטוי "ילדים זה שמחה" כמשהו חיובי. אחרי הכול, שורה קליטה אחת בשיר אופפת לא אחת את המשמעות האמיתית שלו בערפל סמיך. רבים אינם זוכרים או מודעים לכך שיהושע סובול בעצם כתב את השיר הזה כמחאה על מדיניות "הרחם הלאומי" שהנהיג דוד בן גוריון. שלמה בר, שהלחין וביצע עם "הברירה הטבעית" את מה שהפך לאחד משירי הדגל של להקת המחאה הנפלאה, אף הסביר בעצמו פעמים רבות שמדובר בטקסט שלא הובן נכונה.
כי כאלה הם אנשים. כשהם שומעים את המילה "ילדים" עם המושג "שמחה", כל הקשר חיצוני מתבטל. הנאמנות למורשתו של הזקן מפריח השממה גורסת שאישה תפקידה להשריץ צאצאים. היום, בעולם נאור יותר, כשאפילו קהילת מיעוטים רדופה כמו הומוסקסואלים צועדת לקראת שוויון זכויות מלא, לנשים בישראל עדיין אין את הזכות להכריז על עקרו?ת מרצון. לא אם תשאלו את אחרון הנבערים בעיירה חשוכה, ולא אם תבקשו את דעתו של עילוי אינטלקטואלי כמו אברהם ב. יהושע.
גיבורת "ניצבת", ספרו החדש של א.ב. יהושע, היא נוגה, גרושה ירושלמית בת 42, שלאחר פרידתה מבעלה עברה לגור בארנהם שבהולנד, שם היא משמשת כנבלנית בתזמורת. עקב מותו של אביה ובלחץ אמה ואחיה הצעיר, נוגה שבה זמנית לישראל ומתגוררת בבית הוריה. בעודה מתפרנסת כניצבת בסרטים, היא נאלצת להתמודד יום אחר יום עם שד אחד גדול מהעבר: בחירתה לא להביא ילדים. סביבתה עדיין מפעילה לחץ על מנת למצוא את הסיבה, אולם נוגה לא רוצה לשתף, מתוך פחד שקרוביה ייאלצו להתמודד עם האמת, וגם מתוך חשש שהיא עצמה תיאלץ להיחשף לה.
ייתכן שהביקורת כלפי "ניצבת" לא היתה כל כך רושפת אלמלא ראיון שהעניק המחבר לאמירה לם ב"שבעה ימים" ממש לאחר צאת הספר, ובו טען כי יש משהו פגום באישה שבוחרת לא להביא ילדים לעולם. יהושע מוסיף חטא על פשע, משום שהוא לא רק מבצע ניכוס של הכ?ו?ס, אלא מגיע מנקודת מבט שוביניסטית בעייתית במיוחד, והיא שבהחלטה כזו האישה היא בעצם סוג של פאם פאטאל שמאמללת את כל הגברים באזור. בעולמו של א.ב. יהושע לא ייתכנו גברים שאינם רוצים בילדים (אף שבראיון הוא כן אומר שזו יכולה גם להיות בחירה של הגבר) אחיה של נוגה צריך היה להתחנן אליה מגיל צעיר שתביא ילד כדי שיהפוך לדוד, בעלה לשעבר חלם מהרגע שפגש אותה להיות אב ואביה רצה מאוד להיות סב, כשרק טראומת עבר הקשורה ללידה גרמה לו לא לדחוק אותה לפינה בטרם נפטר. בסופו של דבר, זהו לא רק עולם של גברים, זהו עולם של גברים שרוצים להיות אבות, דודים וסבים. אישה רעה אחת, שהחליטה לשמור את הרחם לעצמה, מונעת זאת מהם.
אלא שנוגה לא פטורה מעונש. עד שלא תביא ילדים לעולם היא תישאר ניצבת, ולא רק בסרטים. היא תיאבק על מקום מגוריה, על פרטיותה, על חופש הדת ואפילו על מקומה המובטח, לכאורה, בתזמורת של ארנהם. רק כשאישיותה תהיה שלמה תוכל למצוא מזור לדילמות שלה. ושלמות מגיעה דרך ילד.
מבחינה ספרותית, "ניצבת" אינו ספר רע ברובו. שני שלישים ממנו מתרחשים בישראל והשליש האחר בהולנד. בעוד הפרק ה"הולנדי" תלוש וחסר רגש, ומיד ניגע בנקודה הזו, הרי שבחלקו הארי של הרומן אנו עדים לא.ב. יהושע במיטבו. כמו בספרו הקודם, בגרעין העלילה נמצא עולם הקולנוע האכזרי, התובעני והצבוע, אלא שבעוד "חסד ספרדי" היה יצירה שלמה שהלכה לאיבוד, כאן הוא נותן טעימה של וינטאג' מהסופר הישן והטוב, עם לא מעט טוויסטים ושטף קריאה נטול מעצורים.
העלילה כמעט נטולת תלות בזמן. אלמלא שימוש אחד בתכתובת מיילים ועוד אזכור של המילה "אינטרנט", קשה היה לנחש באיזו תקופה מתרחש הסיפור, כשלמרות התערבות הטכנולוגיה מתקבלת תחושה של עבר מהול בהווה. העירוב המושלם של הזמנים מגיע מאיכות שקיימת רק בכותבים מיומנים כמו א.ב. יהושע. גם שפתו גבוהה כשהיתה, ואף שניתן להקיש מכך לרעתו, בסופו של דבר מותר לו. קשה להאמין שאנשים צעירים ישתמשו בביטויים כמו "אני אצליף בהם" או "אני חושש שבטלפון תשסעי את דבריי", אבל הרי כבר יותר מיובל שנים זוהי שפתן של הדמויות בספריו של א.ב. יהושע. לא הוא צריך להתקדם עם השפה, זו היא שתפקידה ליישר קו עמו.
הסיפור מלא בהפתעות ובגילויים שהופכים אותו למעניין, שוטף וסוחף. הבעיה מתחילה, כאמור, כשנוגה טסה להולנד, מנערת מעליה את הדמויות הקרובות אליה ומקיפה את עצמה בסביבה חדשה-ישנה, שעבור הקורא נראית תלושה. ניתוק זה מייצר קתרזיס מוזר ומאולץ שהופך סיפור טוב לבליל דביק ולא ברור. אם ב"חסד ספרדי" נראה היה שא.ב. יהושע איבד את זה, ב"ניצבת" הוא חוזר לאיתנו, אך לא מצליח לסיים כראוי. אפשר להגיד שמדובר בקאמבק, אלא שבסטנדרטים שהציב לעצמו זה עדיין לא מספיק.
א. ב. יהושע / הניצבת, הוצאת הספריה החדשה, 296 עמודים