שנה למותו: השירים של גבריאל בלחסן ועוד מהגעגוע

"אני מעשן רק כשאני צריך
אף פעם לא יותר ממה שאני צריך"

(מתוך "בתוך הצינורות")

יש מעט מאוד שירים שמאפשרים לי להיזכר איפה הייתי ומה עשיתי כששמעתי אותם לראשונה, לא כל שכן דיסקים. את הדיסק השני של להקת אלג'יר, "מנועים קדימה", שמעתי לראשונה בערך בשש בבוקר, במכונית בדרך לעבודה. כשאני שומעת דיסק בפעם הראשונה אני מריצה קדימה את השירים, שומעת קצת מכל שיר, בודקת מה יתפוס אותי בשמיעה ראשונה. טועמת קצת מכל דבר. ב"מנועים קדימה" לא היתה בכלל שאלה. שיר מספר 2, " דם על הים", ושיר מספר 11, " בתוך הצינורות". למעשה, אחרי הדיסק הזה גיבשתי לי תיאוריה משונה, לפיה בדיסקים בדרך כלל שיר מספר 11 הוא השיר הטוב ביותר. בשירים אני קודם כל מתחברת למוזיקה ולקול. רק אחר כך מגיעות המילים. הפתיחה הקודרת של" בתוך הצינורות", שנשמעה כמו המשך טבעי ל-"Comfortably Numb" ואז הקול של גבריאל - כל כך צלול, עדין אבל גם חזק, העבירו בי צמרמורת, אבל אפילו לרגע לא יכולתי להתעלם מהמילים, מההומור הדק שנשזר בתוך הייאוש הגדול והעצום. במשך שבועות רבים הייתי שומעת בלופ את שיר מספר 2 ושיר מספר 11, ובכל כמה ימים הוספתי לרפרטואר עוד שיר מיצירת המופת שנקראת "מנועים קדימה", האלבום הטוב ביותר שיצא פה אי פעם.

"איך באת אלי
ואני בתוכי
יושבת עצובה
שקועה כל כך"

(מתוך "בשדות")

איך אפשר להסביר לאנשים מה המוזיקה שלו עושה לי? את השירים שלו אי אפשר להסביר במונחים רגילים של ביקורת מוזיקה. האזנה לגבריאל היא לא "כיף". זו לא מוזיקה שעוברת ליד האוזן והיא רחוקה מלהיות חוויה נעימה ומלטפת. למעשה, לפעמים אני נמצאת במצב שבו אני מרגישה שלהקשיב לגבריאל יהיה יותר מדי. גבריאל הוציא הכל החוצה, בלי שום פילטרים. זה לא היה מלוטש, לעיתים היה גולמי מאוד – הן מבחינת המילים והן מבחינת המוזיקה והעיבוד, ועדיין, זה היה הכי מדויק ואותנטי שאפשר והכי מטלטל ופוגע בבטן.

"בוקר בלי חמצן
בוקר של אדם מעושן
אני יושב וחושב על פרפנאן
האם אפשר לחיות שוב בלי
בלי פרפורים של פחד
בלי חלומות פרועים"

(מתוך "גשר בגובה רב")

גבריאל תיאר חוויה עוצמתית וקודרת, שלכאורה אין לי שום נקודת השקה איתה. מחלת הנפש שלו, הדיכאון העמוק והאשפוזים זרים לי, וכך גם תיאור יחסיו המורכבים עם אלוהים והדת. ובכל זאת הוא נגע בי כמו שאף יוצר אחר לא נגע. הקול החזני שלו, ההומור, תהומות הייאוש ובעיקר היכולת שלו לתמלל את כל אלה הם משהו שלא שמעתי אצל אף יוצר אחר.

"ערב ראש השנה
אני בולע כדורי הרגעה בדבש
אני נושם את הירח
אני יונק מהפטמות של החיים
איזה גודל! איזה פאר!
אני בולע אותם בהינף יד
אחד כתום
שניים לבנים
ואחד שלא יודע
לשאול"

(מתוך "כדורי הרגעה בדבש")

את גבריאל זכיתי לראות בהופעה שלוש פעמים – פעמיים עם אלג'יר, כשהוא שר את "בתוך הצינורות" ומשתתף ב"נאמנות ותשוקה" המופתי, ופעם בהופעת סולו שלו בירושלים. הייתי בהרבה הופעות בחיי , ואותה הופעה היא מהטובות ששמעתי. היא השאירה אותי חסרת נשימה ומילים ושטופת דמעות למשך כמה ימים. הוא סיים ב"כדורי הרגעה בדבש", יותר מאלף מילים שירה מהבטן, משפטים מפוזרים ואסוציאטיביים, שהצליחו להעביר חוויה שאף כתיבה קוהרנטית לא תוכל להעביר.

"ואם תלך לאן תלך
ואם אצרח יענו לי השמיים"

(מתוך "ברוך הבא")

אני גם זוכרת מצוין היכן בדיוק הייתי כשקיבלתי את ההודעה שגבריאל נפטר. ההלם, העצב ובעיקר תחושת הפספוס. כעבור כמה חודשים בהופעה לזכרו, הבארבי היה מלא עד אפס מקום.

"אני לא הולך להתאמץ בכלל
חברים וחברות יקרים
אין שום דבר חדש להגיד
זה הדבר האחרון שמתחשק לי לעשות עכשיו
זה עובד ככה יש בית אחרי זה פזמון אחרי זה בית אחרי זה פזמון
אחרי זה בית אחרי זה פזמון
ואז אני צריך לשיר פעם קול גבוה פעם קול נמוך באמצע
להסתכל על חתיכת ספוג וזהו
ופה צריך להקליט פסנתר אה ככה צלילים יפים מרוחים
ואז צריך להקליט כינור שעושה ככה
תוכל לרכך את זה בסאונד אחר כך?"

(מתוך "ספוג")

גבריאל, נגעת בכל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה אנשים אהבו אותך והתחברו למוזיקה שלך. כמה עצוב שכל האהבה הזו לא הצליחה להקל עליך ולו במעט, ולא העניקה לך שלווה בחייך. הלוואי שהיה אפשר לעשות משהו כדי שזה יהיה אחרת.