ביום הראשון לא חשבתי שזה מצחיק. גם לא ביום השלישי, אבל הצלחתי להתבדח קצת, בקטנה. "הדבר הכי לא הוגן בעסק הזה," אמרתי, "הוא שאני אפילו לא יכולה לצאת לדייט."
טוב האמת, כמו שאומרים, היא שהייתם צריכים להיות שם כדי להבין כי ככה, על הנייר, זה לא נשמע מצחיק. אבל מה שהפך את זה למצחיק (תאמינו לי) הייתה המילה "דייט", שיש בה רוח נעו?רים קסומה כשהיא נאמרת בקול בסיומו של משפט. כיוון שכבר מזמן אינני נערה (נו טוב, אני בת שלושים ושמונה), ובדיוק כשגיליתי שלבעלי השני יש מאהבת הייתי בחודש שביעי להריוני לא ממש מצב לדייטים, זה הצחיק את הנוכחים. יתכן כמובן, שחבריי צחקו רק כדי לעודד את רוחי.
בהחלט הייתי זקוקה לעידוד. הייתי בניו יורק, התגוררתי בדירה של אבי, בכיתי רוב הזמן ובכל פעם שהפסקתי לבכות, נאלצתי לראות סביבי את רהיטי עץ האגוז המדכאים-להפליא של אבי ואת המנורות האפורות, מה שגרם לי מיד להתחיל שוב לבכות.
עליתי על הטיסה לניו יורק שעות אחדות אחרי שגיליתי את הרומן, עליו נודע לי מהקדשה דוחה ביותר שהיא כתבה לבעלי, בספר שירי ילדים שנתנה לו. שירי ילדים. "עכשיו תוכל לשיר לסם את השירים האלה", היה כתוב בהקדשה, ואינני מסוגלת בכלל להתחיל ולתאר עד כמה המשפט הזה חירפן אותי. שיגעה אותי המחשבה שבני בן השנתיים, התינוק שלי, שורבב בהקדשה מטופשת כלשהי לרומן הזה בין בעלי - גבר נמוך למדי, לבין תלמה רייס - אישה גבוהה למדי, עם צוואר באורך של זרוע, אף באורך של אגודל, רגליים שחבל על הזמן, שלא לדבר על כפות רגליה, שהן מהסוג המשתרע.
דירתו של אבי הייתה ריקה, מאחר ששוגר אחר כבוד ימים אחדים קודם לכן בידי אחותי הגדולה אלינור, הידועה גם כ"בת הטובה", להבדיל ממני לבית המשוגעים. אבי מנהל חיים פסיכולוגיים מורכבים יחד עם אשתו השלישית, שהיא במקרה גם אחותה של חברתי הטובה ביותר לשעבר, ברנדה. שבוע קודם לכן שוטטה אשתו השלישית של אבי בשדרה השלישית כשלגופה מגבת בלבד, וכך בדיוק קלטה אותה רנה פליישר, שלמדה עם ברנדה ואיתי בתיכון. רנה פליישר התקשרה לאבי, שממש לא היה במצב לסייע לאשתו כיוון שהוא עצמו היה כבר בחצי הדרך להתמוטטות משלו. אחר כך התקשרה אלי, לוושינגטון. "אני לא מאמינה," אמרה. "הרגע נתקלתי באחותה הגדולה של ברנדה והיא טוענת שהיא נשואה לאבא שלך." אני עצמי התקשיתי להאמין בכך כשזה קרה: העובדה שאבא שלך מתחתן עם אחותה הגדולה של האויבת-בנפש שלך, נראתה לי קצת יותר מדי מקרית, למרות שבאופן כללי אני די זורמת עם הקונספט של העולם-קטן וכל זה. כיהודייה, פשוט אין ברירה.
"זה בסדר מבחינתי שתתחתן עם אחותה של ברנדה," אמרתי לאבי כשהתקשר להודיע לי על כך, "אבל תחתים אותה בבקשה על הסכם טרום-נישואים, כדי שכאשר תמות לא יגיע לידיה של ברנדה שום רסיס מההון שלך." אחותה הגדולה של ברנדה חתמה על ההסכם, מה שהתרחש לפני שלוש שנים; וכעת רנה פליישר מתקשרת לשאול מה-העניינים, וגם להגיד: אחותה של ברנדה נשואה לאבא שלך ודרך אגב, היא גם משוטטת בשדרה השלישית לבושה במגבת בלבד. העברתי את כל המידע לאחותי אלינור, שלבשה את חליפת טוב-הלב שלה, נגשה לדירה של אבי, הביאה ממנה בגדים לאחותה של ברנדה, ואחר כך שלחה אותה לאמה, במיאמי ביץ'. את אבי היא לקחה למקום שנקרא "שבעה עננים", לא בדיוק שם מבשר טובות לבית משוגעים, אבל מצד שני כשמדובר במוסדות סגורים מבחר השמות מצומצם למדי, למרבה הפלא.
היו לי המפתחות לדירה של אבי; התגוררתי בה לא-אחת בשנה החולפת, כי לא היה לנו גרוש. כשמרק ואני התחתנו היינו עשירים. מקץ שנתיים היינו עניים. לא היינו באמת חסרי-כל היה לנו רכוש. הייתה לנו מערכת סטריאו שבלעה אלפי דולרים, בית בכפר במערב וירג'יניה שאכל עשרות אלפי דולרים, ובית בעיר בוושינגטון הבירה, שאכל מאות אלפי דולרים. והיו לנו חפצים אלוהים, כמה חפצים שהיו לנו. היו לנו שבשבות ושמיכות טלאים, סוסי קרוסלה וחלונות ויטראז', קופסאות פח ומראות כיס, ספלים של שוקולד "קדבורי" וגלויות של סן פרנסיסקו מלפני רעידת האדמה, כך שהיינו שווים משהו; רק שלא היה לנו כסף, מזומנים. זו הייתה ונותרה תעלומה בעיני, איך ממצב שבו היה לנו כל כך הרבה כסף עברנו למצב שיש לנו כה מעט. אבל עכשיו כמובן, אני מבינה הכול קצת יותר טוב, כי הדבר הנוסף שאכל את הכסף שלנו היה הרומן עם תלמה רייס. באמצע הרומן תלמה נסעה לפריז, והייתם צריכים לראות את חשבונות הטלפון מאותה תקופה.
לא שידעתי עליהם ביום בו מצאתי את ספר שירי הילדים עם ההקדשה הדוחה בתוכו.
"מרק יקירי," היא פתחה וכתבה, "רציתי לתת לך משהו שיציין את מה שקרה היום, אשר מבהיר כל כך את עתידנו. עכשיו תוכל לשיר לסם את השירים האלה, ובבוא היום נשיר לו אותם ביחד. אני אוהבת אותך. תלמה." זהו. התקשיתי להאמין. והאמת היא שלא האמנתי. שוב ושוב הבטתי בחתימה וניסיתי לקרוא בה שם אחר, שם של מישהי שלא הכרתי, בניגוד למישהי שכן הכרתי. אבל מול עיניי התנוססו בבירור האותיות שלא ניתן לטעות בהן, ה"ת" וה"ל" ובסוף ה"ה". וגם אם אפשר היה לחשוד ב"מ", לא היה מנוס מהשם: תלמה. תלמה! היא ובעלה התארחו אצלנו לארוחת צהריים ממש לא מזמן! היא ובעלה ג'ונתן. אם לדייק, הם לא התארחו לארוחת צהריים, אלא רק קפצו לקינוח - עוגת גזר שאפיתי עם יותר מדי אננס כתוש, שלמרות זאת הייתה מצוינת בהשוואה לקינוחים של תלמה. תלמה תמיד מכינה כל מיני סוגים של פודינג דביק.
תלמה, בעלה ג'ונתן (אשר כפי שהתברר, היה מודע לחלוטין לרומן) ובעלי מרק, ישבו שלושתם בשלווה בעוד אני מהדסת הלוך ושוב בשמלת הריון (בד כבס-ולבש), מגישה עוגת גזר ומתנצלת על עודפי האננס הכתוש.
יתכן שמוזר בעיניכם כי דווקא בואם לקינוח מעצבן אותי כל כך, אבל אחד הדברים הכי איומים בגילוי משהו כמו רומן, הוא שאת מרגישה טיפשה. והמחשבה שאני-עצמי הזמנתי אותם, שהם אכן נענו להזמנה, וששלושתם ישבו שם והתייחסו אלי כאל גוש טמטום, רק החמירה הכול. ונורא מכל: למחרת היום תלמה התקשרה להודות לי וביקשה את המרשם לעוגת הגזר, ואני שלחתי לה אותו. מינוס האננס הכתוש, כמובן. "להלן המרשם לעוגת הגזר," כתבתי על גלויה, "בניכוי אלמנטים בעייתיים." צר לי להודות, אבל גם ציירתי פרצוף סמיילי לצד המתכון. בדרך כלל אינני טיפוס שמצייר פרצופים קטנים לצד רשימותיו, אבל לפעמים אין ברירה. ברגע זה למשל, הייתי רוצה להוסיף פרצוף קטן ועצוב בסוף המשפט הזה.
מן הראוי שאציין כי למרות שהתקשיתי להאמין שמרק מנהל רומן עם תלמה, ידעתי שהוא מנהל רומן עם מישהי. ככה בכלל עליתי על ספר השירים. חיטטתי במגירות שלו בחיפוש אחרי עקבות ורמזים. אבל תלמה! זה ממש הרגיז אותי. אילו היה מנהל רומן עם איזו זנזונת טיפשונת, זה היה דבר אחד. אבל הוא בחר לנהל רומן עם אישה שהייתה לא רק ענקית, אלא גם ענקית חכמה. אינני מסוגלת אפילו למנות את מספר המסיבות הרבות שמהן שבנו בתקופה שבה הרומן הזה התנהל בחשאי, ואני אמרתי בזמן שהתפשטתי, "אלוהים, תלמה אמרה הערב משהו כל כך מצחיק." ואז הייתי חוזרת על דבריה באוזני מרק, מילה במילה. מטומטמת, אמרתי? ואם כבר מדברים על מטומטמת אני אפילו ידעתי שלתלמה יש רומן! כולם ידעו. היא התחילה לדבר בחופשיות עם כל מי שהיה מוכן להקשיב לה, על אפשרות שבעלה ג'ונתן יקבל הצבה במקום מרוחק, בעוד היא תישאר בוושינגטון ותקנה דירה. "היא מדברת על דירות," דיווחה לי בטלפון באחד הימים חברתי בטי סירל. "אין ספק שיש לה מישהו."
"את בטוחה?" שאלתי.
"ברור שאני בטוחה," אמרה בטי. "השאלה היא רק מי." היא חשבה רגע. "אולי זה הסנטור קמפבל," אמרה, "גם הוא מדבר על דירות."
"סנטורים תמיד מדברים על דירות," אמרתי.
"זה נכון," אמרה בטי, "אבל מי זה עוד יכול להיות?"
"אני אשאל את מרק," אמרתי.
"אתה חושב שתלמה רייס מנהלת רומן עם הסנטור קמפבל?" שאלתי את מרק באותו ערב.
"לא," הוא אמר.
"היא מדברת על קניית דירה, אם ג'ונתן יישלח לבנגלדש," אמרתי.
"ג'ונתן לא יישלח לבנגלדש," אמר מרק.
"למה לא?" שאלתי.
"כי עדיין איכפת לנו מבנגלדש," אמר מרק.
"אז וולטה עילית," אמרתי.
מרק הניד בראשו, כאילו אינו מאמין שנגרר לשיחת בנות חסרת תוחלת מהסוג הזה, וחזר לעיין בגיליון "בית וגן" שקרא. זמן קצר אחר כך נפסקו הדיבורים על דירות.
"תלמה כבר לא מדברת על דירות," צלצלה לדווח בטי. "מה זה אומר לדעתך?"
"אולי זה נגמר," אמרתי.
"לא," אמרה בטי. "זה לא נגמר."
"איך את יודעת?" שאלתי.
"היא עשתה שעווה ברגליים," אמרה בטי והוסיפה לאיטה, "פעם ראשונה בחיים." ובמשנה איטיות הטעימה: "ואפילו עוד לא קיץ."
"הבנתי אותך," אמרתי.
הספר "צביטה בלב" ראה אור בעבר בישראל בשם "צרבת", וזהו תרגום חדש שלו.
נורה אפרון / צביטה בלב, בתרגום אורית הראל, הוצאת כתר