בניו יורק של 1991, במקום קטן בשם "Sin- é", אפשר היה להיתקל בג'ף באקלי שבדיוק חתך מלוס אנג'לס וניסה את מזלו בעיר הגדולה. במקביל למזיגת משקאות ואספרסו, באקלי התחבר לגיטריסט גארי לוקאס, איתו ניגן בלהקת Gods And Monsters. הלהקה פעלה ברחבי מנהטן, ומן המתבקש גם ב"Sin-e" שמשך אליו אנשי תעשייה ומוזיקאים מקומיים. בין המתחככים הבכירים היו גם נציגי חברת קולומביה, שבמהרה הבינו שבמרחק מטרים ספורים עומד הבן של טים באקלי. לכאורה רוקיסט מרדן ומשוחרר, אבל בעצם ציפור שיר נדירה ומודעת לעצמה, שכדאי לעשות איתה עסקים. עם שחרור אלבום ההופעה, יצירת הסולו הראשונה של באקלי ובשם הצפוי "Live at Sin-é", הבשורה החלה להתפשט: בסמוך לביתו עומד אדם חסר גבולות, נע בין ארבע עד חמש אוקטבות, וחוץ מאספרסו הוא גם יגיש לכם את הלב המדמם שלו.
עם שירים שבעתיד ייצאו באלבום האולפן השלם היחיד, העולם החל לשתף פעולה עם באקלי. הוא כבר לא היה רק "הבן של", אלא מי שהטונים הגבוהים שלו זכו לכינוי "Flying Buckley's" ועמד זקוף בתקופה בה הים נחצה לשניים מימין גסיסתו של הגראנג' ומשמאל צמיחתו של הבריט-פופ. באמצע באקלי אחד שהולך ישר. האופק היה בהיר ומובן מאליו ולג'ף הצעיר מאוד חיכו חיים מלאים ואלבום אולפן ראשון שאולי על הדרך גם יעלים את הצל הגדול של אביו. בראיון ישן הוא אמר "אלבום הוא לא כמו הופעה, הוא לא נעלם באוויר. הוא ציור, ציור בסאונד". המשימה הושלמה כשבשנת 1994, יחד עם חברי הלהקה מאט ג'נסון ומיק גרונדאהל, יצא "Grace". הערב, 2014, במועדון האוזןבר בתל אביב יציינו חבורה של מתחככים, מוזיקאים שהאופק לפניהם, עשרים שנה לאלבום שהתקבל ברגשות מעורבים והפך לפיסת חיי הנצח היחידה של ג'ף באקלי. כוחו של האלבום שנותר לבדו.
ו"גרייס" באמת נותר לבדו. אחר כך הגיעו עוד כמה אלבומים שהם אסופת הקלטות, מחוות, קאברים, המיטב ועוד, אבל "גרייס" היה חסדו השלם היחיד של באקלי לכל אותם אנשים שהתרכך לבם והתמלאו מהביצוע החדש ל"Eternal Life", מהקאבר ל"Hallelujah" של לאונרד כהן או התפילה שנכתבה ב-1504, "Corpus Christi Carol" שמגיעה בתיאום מושלם אחרי "Lover, You Should've Come Over". מהצד האחר, הצד שזר לרומנטיקנים, עומדים אלו שציפו לקבל את מושיע הרוקנרול הבא, זה שהשתחל לנעליים בקלות ב" Sin- é", אבל ב"גרייס" הפנה עורף ובחר בפסקול למסיבת שברונות לב. מאז, ובמהלך הרבה סיבובים של כדור הארץ, כמה אסימונים נפלו ו"גרייס" זכה למילים חמות מרדיוהד, מיוז, בוב דילן, ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט, שהיה אחד ההשפעות החזקות על באקלי. "מה שרוברט נתן לו זה את האפשרות להוציא הכל החוצה", אמרה אמא שלו בראיון ל-BBC.
ג'ף טבע ב-1997. האגדה מספרת שהוא שר את "Whole Lotta Love" של לד זפלין לפני שנעלם בנהר וולף בממפיס. האנשים המבולבלים משני הצדדים, אלו שקיבלו את "גרייס" ואלו שהתייסרו כל הדרך מרצועה 1 ועד 10, לא תיארו לעצמם שזה יהיה סופו של הסיפור. זה לא היה דיכאון, סמים או אלכוהול, זו היתה תאונה טרגית שהביאה למותו. המהדורות המיוחדות שהגיעו בחיים ללא באקלי - אלו שמציינות עשור, מקדשות את ה-EP's וחושפות הקלטות ישנות - מצביעות על כך שבאקלי היה אחד המוזיקאים המוכשרים בדורו, אך גם אימפולסיבי וראוותן. החוזקה של באקלי, דווקא לא בדמותו ככוכב רוק, מוגשת ב"גרייס" בצורה ברורה: בחירות מדויקות של קאברים ("Lilac Wine" של נינה סימון), המנונים אינטימיים שנבראו מתחת לשמיכה כמו "Mojo Pin", ורגעים יוצאי דופן כמו "Dream Brother", שבמקרים מסוימים יכול להשתלט על כל האוויר בחדר.
הצלחתו המסחרית המאוחרת הוסיפה לאווירה המקדשת שאופפת את האלבום עד היום הזה. רק נסו להתחמק מהקאבר ל"הללויה" שהתנגן בסדרות כמו "הבית הלבן" ו"מחשבות פליליות", או לא להיתקל בו ברשת בתאריכים עגולים, באינספור רשימות כגון "האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים" של הרולינג סטון או בסרטים דוקומנטריים. מבלי שנהיה שוטרים לבחירות המוזיקליות שעשה באקלי כשעבד עליו, אפשר להגיד בנחרצות שגם עשרים שנה אחרי, "גרייס" הוא דיוקן מעורר השתאות לכותב השירים, האמן והזמר הענק שהיה, לפני שנעלם בנהר המיסיסיפי.