כשניצן אופיר, הבמאית של "כמעט חברות", התקשרה אליי בהתלהבות באחד מימי הצילום של הסרט במהלכו נפגשו סוף סוף לינור וסמר, גיבורות הסרט, על מנת לשתף אותי בהתפתחויות הדרמטיות, שמחתי מאוד והתמלאתי בסיפוק וגאווה מכך שאנחנו בדרך הנכונה ליצור סרט תיעודי שמפיח תקווה ומשדר מסר הומניסטי ומרחיב לב.
אך מים רבים, עכורים ומייאשים, זרמו מאז, מאיימים להטביע את כולנו, ישראלים ופלסטינים, ערבים ויהודים, ימניים ושמאלניים, חילוניים ודתיים, במערבולת של פחד, שנאה וגזענות, ואני מוצא את עצמי מבולבל, עצוב וחסר אונים יותר מאי פעם.
האנשים אותם תיעדנו בסרט נכנסו לנו עמוק אל תוך הלב ואני חש כלפיהם רגשות עזים של אהבה וקירבה. בני משפחתה של לינור הם ממפוני גוש קטיף, מתנחלים לשעבר, שרחוקים ממני שנות אור בכל מה שקשור בתפיסת העולם הפוליטית שלהם. אך כמו שישנם הרבה שמאלנים שלא ניהלו שיחה מעולם עם ערבי ושקיים פער מקומם ובלתי נסבל בין המילים היפות וההתנהגות היומיומית המכוערת שלהם, שמאלנים שמסוגלים להבין את החמאס אך לא מוכנים לגלות אמפתיה לשכן שלהם שמעז לחשוב אחרת מהם, כך אני יכול להרגיש כל כך בנוח עם אותם אנשים יקרים שעל פניו תהום עמוקה ובלתי ניתנת לגישור עומדת ביני ובינם.
אני מכבד ומעריך אותם על הערכים האנושיים שהם מנחילים לילדיהם, כמו למשל בזמן ההכנות לשנת בת המצווה כשאימה של לינור מלמדת אותה על מצוות הפרשת החלה או כשהיא אומרת לבתה שיש עכשיו שעת רצון ישר לקב"ה ושואלת אותה מה היא היתה מבקשת ממנו, עונה לינור "אנחנו עכשיו בבית נעים וחמים, ויש אנשים ומשפחות שמסתובבים בחוץ, אז שגם להם יהיה בית. ושלכולם יהיה טוב".
וזו רק ההתחלה. הערכים האנושיים באו לידי ביטוי במאורע נוסף: כשלינור ישבה עם חברותיה בבית הספר הדתי "הרב קוק" בתלמים, הן התחילו להתכתב דרך הפלטפורמה החינוכית/טכנולוגית המהפכנית של "סיסמה לכל תלמיד" עם בנות מבית הספר "ספיר" שבלוד, אשר ביניהן יש גם שלוש תלמידות מוסלמיות. בזמן שרוב חברותיה נלחצות מהדיאלוג הלא מוכר עם בנות ערביות לינור לא הבינה מה הבעיה ואומרת בביטחון מלא ש"אני בכלל לא נלחצתי. כי הן כמונו, הן מרגישות בדיוק כמונו... כמו שהם מפציצים אותנו, גם אנחנו לפעמים מפציצים אותם, אז זה כמעט אותו הדבר...הם לא מפציצים אותנו סתם. יש אזרחים בעזה שהם לא רעים. יש גם כמונו, רגילים."
אני מקשיב ללינור, נפעם מהמניפסט המפתיע שלה ומתרגש נוכח הסטריאוטיפים שהסרט שלנו עתיד לשבור. הנה ילדה, מבית דתי/לאומי/ימני, אשר קוראת תיגר על הנורמות החברתיות הקיימות, בלי להבין בכלל שזה מה שהיא עושה, בתמימות ורוחב לב ומסרבת לקחת חלק אוטומטי במשחק העצוב והמיותר הזה של "טובים ורעים", של "אנחנו והם".
ולכן היה לי כל כך מאכזב קשה ומכעיס לשמוע את סבתה של לינור מסבירה לה ש"זו פעם ראשונה שאת פוגשת מוסלמית. את יהודייה ואת לא יודעת מה המנטליות שלהם. בשביל זה סבתא מסבירה לך מה ההבדל בינינו לבין המוסלמים. יהודי יראה ערבי גוסס, הוא ירים אותו ויטפל בו. ערבי יראה יהודי גוסס, הוא לא יטפל בו. עוד יגמור עליו. זה ההבדל".
אני מקשיב לסבתא של לינור שמלמדת אותה ש"זו אצלם מצווה גדולה לדרדר את בת ישראל לתרבות לא נקייה" וש"מה שלא יהיה, תמיד יש את העקיצה בין היהודים לערבים.
לא יעזור כלום. זה לא מהיום, זה מאלפי שנים", רואה לנגד עיניי איך היא משפיעה על לינור (וכל מי שייראה את הסרט ייווכח בעצמו בתהליך שהיא עוברת), מתגעגע לימים שבהם הייתי חדור להט ואמונה שהנה הצלחנו ליצור סרט שכל כולו אופטימיות, תקווה ורוך ומתנחם בעובדה שבזכות "סיסמה לכל תמיד" בכלל אפשרית סיטואציה כזו של חיבור אישי בין שתי ילדות שאין להן שום דרך אחרת להכיר זו את זו, ומקווה בכל מאודי שמפגשים שכאלה יהיו יותר שגרתיים ופחות דרמטיים, שכן רק בזכותם נוכל להבטיח את זה שהדברים שלינור תלמד את נכדתה יהיו שונים תכלית השינוי ממה שהיא עצמה שמעה מסבתה.
"כמעט חברות" ישודר הערב (רביעי) בשעה 21:00 ב-yes דוקו.