המוזיקאי מודי קבלאווי בן ה-19 מחיפה הספיק לא מעט יחסית לגילו הצעיר, ואחרי שיחה איתו זה מרגיש שאמן ההיפ-הופ הרעב הזה הספיק בקריירה הקצרה שלו לעשות דברים שאמנים וותיקים יותר לא מגרדים בקריירת ארוכת שנים. הכוונה אינה לריפים משוכללים, ארגון כלי מיתר שיפרטו על מיתרי ליבכם או טקסטים של אלתרמן שכעת הולחנו במקצב עדכני ומחודש. בכל הנוגע ליצירתו של קבלאווי הכוונה, המשמעות, היסודות שמאחורי השירים, כה חזקים ועבותים עד שההתפוצצות המוזיקלית שלהם הלכה למעשה בשיר עצמו- היא בלתי נמנעת.
ממש בקרוב גם אתם תוכלו להתרשם מהכוח המוזיקלי העולה והסופר מסקרן הזה, כאשר הדרדקים הצעירים יעלו ויבואו וייתנו בראש במסגרת פרויקט "ימי תרבות" 2014, מיזם אירועי התרבות של מפעל הפיס בשיתוף משרד התרבות והספורט ופורום מוסדות תרבות ואמנות. במהלך "ימי תרבות" ייפתחו עשרות מוסדות וגופי תרבות את שעריהם לקהל הרחב בעשרות יישובים ברחבי הארץ ויציגו ממיטב הצגות התיאטרון, מופעי המחול, מופעים מוזיקליים, סרטים, תערוכות במוזיאונים ועוד, והכל במחיר כניסה סמלי של עד 20 שקלים, ובדרום - ללא תשלום.
קבלוואי הוציא בעבר מספר סינגלים ולאחריהם, בשנת 2010, יצא הדמו-אלבום הראשון שלו (כשהוא היה בן 15 בלבד) שנקרא "מזאג'י" ("מישהו בעל מצבי רוח שונים" בתרגום חופשי). הוא כבר הספיק להופיע מול אלישיה קיז עם ההרכב "הארטביט" ובימים אלה הוא עובד עם הרכב ההיפ-הופ החדש שלו, מודי והקבלאוויז, בו חברים בנוסף אליו גם דקל עדין, גיא גפן, דין פרכטמן וזיו ימין. נחזור שנית: חבר'ה יהודים וערבים לא רק מסרבים להיות אויבים, הם גם מתעקשים לעשות מוזיקה ביחד, והיא לא פחות ממופלאה.
הקליפ הראשון של קבלוואי עם "הארטביט":
מודי ולהקתו יופיע בערב התרבות הגדול בשפרעם, 14 בספטמבר, בשעה 20:00, במחיר של 20 שקלים בלבד ולצד להקות ערביות נוספות. קדימה, תארזו את עצמכם ואת החברים, תיכנסו לאוטו ותבקשו יפה מהווייז לקחת אתכם לשפרעם, המקום שמאיים להתגלות כפנינה הכי שווה ב"ימי תרבות". בין היתר, תוכלו לראות גם הופעות של להקת אלבעת בניצוחו של האמן רחיב חדאד עם הזמר האורח ח?ליל אבו נקולא, תזמורת הקונסרבטוריון "קתרין" בניצוחו של ד"ר תייסיר חדאד, להקת "ולעת" בניצוחו של האמן ח?יר פודי ולהקת "סלמה" לאמנויות הריקוד בהדרכת פריאל ח?שיבון. תנחה את הערב רנא סליבא.
וכעת- בחזרה למודי, ככל הנראה הנער הכי מגניב שכותבת שורות אלה נתקלה בו לאחרונה. "אני בענייני המוזיקה מגיל מאוד צעיר, מגיל חמש בערך", מספר קבלאווי בריאיון מיוחד לוואלה! תרבות איך החלה דרכו המוזיקלית. "שמעתי את אותה המוזיקה שכולם שמעו בבית היתה מוזיקה אותנטית". בכל זאת, נראה כי קבלאווי התחבר דווקא לז'אנר שלא צמח בלבנט אלא בארה"ב של שנות השבעים ההיפ הופ (שצמח מהבלוז). "האזנתי להיפ-הופ ברמה מטורפת", הוא ממשיך. "זה מה שאפשר לי לקרוא ולהבין את השפה האנגלית בגיל צעיר. בגיל 8 התחלתי ללמוד אנגלית וככה בעצם הבנתי במה עוסקים השירים שאהבתי באותה התקופה. עד אז הייתי שומע שירים באנגלית וחוזר על המילים, מבלי להבין את השפה".
כמו הרבה חובבי ביטים שעושה את צעדיו הראשונים בז'אנר הקפיץ והקפוץ, קבלאווי האזין בהתחלה לאמנים כמו טופאק שאקור ואמינם. לצד ההשפעות מחוץ, הוא מציין כמובן את תאמר נאפר ודאם. על נאפר הוא אומר "הוא היה הראשון והיחיד. דאם היתה להקת ההיפ-הופ הפלסטינית הראשונה, והם גרמו לי לחשוב, למה שלא אעשה את זה גם?", הוא מספר.
"הבנתי שגם לי יש את היכולת לעשות את זה, כי כל מה שעברתי בחיים זה מספיק בשביל לכתוב שירים". על ההחלטה להשקיע במוזיקה הוא אומר "זה לא משהו שקרה וזהו. נכנסתי לתהליך מסוים, שהתפתח לפעמים לטובה ולפעמים לרעה. תמיד רציתי לכתוב ולהוציא את זה לפועל. זאת היתה דרך ההתמודדות שלי עם המצב".
עם איזה מצב?
"מצב משפחתי. אבא שלי נכנס לכלא כשהייתי בן 12. אני הכי קטן ויש לי שני אחים גדולים - מראם ומג'ד. אז כשאבא שלי נכנס לכלא, זאת לא היתה הבעיה היחידה. מעבר לזה שאבא היה חסר, נוצרו בעיות כספיות וכל אחד מאיתנו התחיל אשכרה לדאוג לתחת של המשפחה".
מתוך הופעה ב"יום הסטודנט" בטכניון:
הסיפור הלא פשוט הזה הסתיים בדבר חיובי מבחינת חיי היצירה של קבלאווי שעלו מדרגה. אביו של קבלאווי השתחרר כשבנו היה בן 12, "ולקח לי שנתיים לעכל את זה ולהגיד שפאק איט, דברים קורים. בגיל 14 התחלתי לכתוב יותר, לחשוב על קריירה מסוימת, לאו דווקא בישראל. רציתי להיות מוזיקאי אמיתי. כל מה שחשבתי עליו זה לעשות מוזיקה כמו שצריך. מאה אחוז אמיתי".
המילה "אמיתי" חוזרת על עצמה לא מעט במהלך הריאיון עם קבלאווי. וזה לא שעד עכשיו הוא לא היה אמיתי, אלא שהנושאים עליהם כתב ושר קיבלו טוויסט מפתיע - "עד אז (הכוונה לכניסתו של אביו לכלא, נ.ה), כשפניתי לנייר ולדף, לא יכולתי להוציא את כל מה שהיה לי בפנים בכנות כי לא היה לי אומץ להוציא את זה לאנשים", הוא אומר. "מאותה נקודה ואילך התחלתי לכתוב על דברים כמו 'אני והחברה', פחות 'אני והחיים'. הלכתי לכיוון פחות אישי כדי לבנות את עצמי לאט, להרגיש בנוח להוציא דברים. רציתי לדבר עוד ועוד. חיכיתי עד שאבא שלי יצא מהכלא ואז הכל יצא. ברגע שהוא יצא - הרגשתי שזה הזמן".
קבלאווי כותב את שיריו ושר סולו בשלוש שפות: ערבית, עברית ואנגלית. את חבריו להרכב הנוכחי הכיר במסגרת "הארטביט", שהוא חלק ממנו עוד משנת 2011, והוא ארגון שאפשר למוזיקאים פלסטינים ויהודים להיפגש, להכיר, ליצור ובקיצור- לעשות ביחד מוזיקה. בין היתר, ההרכב המוזיקלי שנולד ב"הארטביט" הופיע בארה"ב שלוש פעמים וכן הוטס לגרמניה להופעה, שם גם הוענק להם פרס "הפרויקט של השנה" מטעם ארגון "אירופאים לשלום" בשנת 2012.
את נקודת המבט שלו כיוצר צעיר, ערבי ישראלי שחי בחיפה (לפני, במהלך ואחרי מבצע "צוק איתן" נראה כי אין להתעכב על משמעות הדברים הברורים מאליהם ובכל זאת: זוהי לא תקופה קלה לאוכלוסיות מיעוט בישראל), קבלאווי מתאר במילים ישירות, לא פומפוזיות ומתייחס כעת גם לשירו "עזה" והביקורת שהעלה בו. "יש דברים שאנחנו לא רואים כבני אדם, אלא רואים אותם כמערכות. יש דברים לא נכונים. יש דברים שמנוגדים לאנושיות שבנו. זאת היתה נקודת מבט אנושית. אנושי חושב, לא סתם אנושי", הוא אומר משפט סתום לכאורה וממהר להמשיכו: "דברים שלכאורה הם לא הגיוניים אבל חייבים להפוך אותם להגיוניים כדי לחיות פה".
למה הכוונה?
"כשנכנסתי ל'הארטביט', הייתי בר מזל. כפלסטיני שגר פה, תמיד חשבתי מה לדבר ואיך ולמה, כי זה היה מסוכן. אמא שלי תמיד דאגה לי. הייתי עולה על במות ואמא שלי היתה אכולת דאגות. הלכתי פעם לחקירה באוטו משטרתי אחרי ששרתי על הבמה את השיר על עזה, שזה היה כנראה מחאתי יותר מדי. שחררו אותי עם אזהרה", הוא אומר בחיוך.
ועל איזה נושאים בוער לו לכתוב עכשיו, ימי פוסט המערכה הצבאית? "אני הכי רוצה לדבר עכשיו על המדיה המטורפת ומה שהיא עושה. ראיתי את כל הגזענות שיצאה במדינה. זה היה ממש אכזרי. רק עכשיו הבנתי מה הכוח המשמעותי של התקשורת במדינה הזאת. זה פשוט לא הגיוני. לא הגיוני שזוג כמו שמורל ומחמוד, זוג עם אהבה טהורה ביניהם, רק רצו להתחתן וכולם פשוט באו נגדם וקילו אותם בגלל המצב. וזה לא הגיוני שבוס יהודי מפטר עובד ערבי. וזה לא הגיוני שמישהו יפגין ברחוב נגד האלימות ומישהו עם דעות קיצוניות יותר ישתמש באלימות בשביל לסתום לו את הפה".
"בסוף אנחנו חיים פה, ותאמיני לי אם כולנו פה היינו יושבים ומדברים כמו השיטה שלנו ב'הארטביט', אז לא משנה מהם ההבדלים בינינו, היינו מדברים על זה לעומק. כשנכנסתי ל'הארטביט', ראיתי את זה כמקום שלי לדבר על עצמי, פלסטיני וערבי שחי פה. ולמה? כי שם נמצאים האנשים הכי נכונים לדבר איתם. זה לא עזר לי לדבר רק בערבית על הדברים האלה".
האם לאמן היפ-הופ ערבי בישראל יש תפקיד מבחינתך? או שדינו כאמן היפ-הופ בכל מקום אחר על הפלנטה?
"אחי שלי מבין את השפה שלי וזה לא מעניין לדבר איתו. אני צריך לדבר עם אנשים שלא מבינים את השפה שלי. שהשקפתם שונה משלי. דווקא איתם צריך להתנהל הדיאלוג. ב'הארטביט' התעסקנו קודם כל בדברים הכי פוליטיים וזה עזר, כי כל שיר התחיל בדיאלוג עם האנשים, ערבים ויהודים, כל אחד עם הרקע שלו וכל אחת עם ההשקפה שלה. כולנו דיברנו על אותו נושא. לא התחלנו לשיר מיד, התחלנו לדבר. לקריירה שלי האישית השארתי את הנושאים הכי אישיים והכי פרטיים שלא דיברתי עליהם קודם, כי לא היה לי אומץ. אחרי אלבום סולו של רק אני והגיטרה, עכשיו עם הקבלאוויז יש לי היכולת להשיג דברים שלא יכולתי קודם".
ושאלה אחרונה: איך היה עם אלישיה קיז?
"ג'ימג'מנו איתה, הכרנו אותה והיא היתה הכי פתוחה שיש כדי לשמוע ולדבר בארבע עיניים. קיז היתה אחת מהזמרות הראשונות שהאזנתי להן, כשגיליתי את הסול והאר נ' בי. הכרתי את האישיות שלה לפני שהכרתי אותה, בעצם", הוא צוחק. "היה ממש נחמד לפגוש אותה ולגלות שהיא ככה גם במציאות. זה היה טוב ועשה לי טוב".