עיניים גדולות 01: האם ישראל גזלה מעצמה את הסיכוי להתמודד השנה באוסקר?

ראשית ספטמבר מסמנת לא רק את החזרה לבתי הספר, אלא גם את תחילת עונת הפסטיבלים וטקסי הפרסים. וכך, ברגעים אלה, אירועי הקולנוע בטלורייד ובוונציה נמצאים בעיצומים, החגיגה בטורונטו עומדת להתחיל וההצבעה לפרסי אופיר בדיוק ננעלת, לפני שהפרסים יחולקו ב-21 לחודש.

על פניו, האירועים הללו מתנהלים באופן עצמאי לחלוטין, אך בכל זאת האחד מאפשר לעתים להעלות שאלות לגבי האחר. כך, למשל, ההתרחשויות בטלורייד פותחות דיון לגבי הקרב על פרס אופיר לסרט הטוב ביותר, שהזוכה בו כזכור מקבל כיבוד כפול: גם את הפסלון עצמו וגם את הייצוג של ישראל בתחרות על האוסקר.

טלורייד הוא אחד מן היוקרתיים בפסטיבלים הצפון-אמריקאים, אבל חשוב מכך – הסלקטיבי ביותר ביניהם. אם סרט דובר אנגלית נבחר להשתתף בו, זה בדרך כלל סימן שהוא יכול להתחיל להסתער על הקטגוריות השונות באוסקר. אם הפקה דוברת שפה אחרת מוזמנת אליו, זה אומר שהיא יכולה לראות בעצמה מועמדת לגיטימית בקטגוריית הסרט הזר.

השנה, רק סרט עלילתי ישראלי אחד השתתף בטלורייד – "ערבים רוקדים", העיבוד של ערן ריקליס לרומן של סייד קשוע. לא רק זאת, אלא שהוא גם הוקרן בו בהצלחה ונהנה מביקורות מעולות בתקשורת האמריקאית. אם מחברים את כל הנתונים הללו, לא צריך להיות אשף לוגיקה כדי להבין שהוא מסתמן כמועמד הכחול-לבן עם הסיכויים הגבוהים ביותר להשתחל לקטגוריית הסרט הזר. אלא מה – שמלכתחילה אין שום סיכוי שזה יקרה, מהסיבה הפשוטה שהדרמה אפילו לא מועמדת לפרס אופיר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, ולפי החוקים היבשים של האקדמיה האמריקאית, שלא יכולה לבחור מתוך מה שבא לה אלא רק מבין הנציגים שכל מדינה בחרה, זה אומר שכבר עתה הוא מחוץ למרוץ.

צריך כמובן לציין שמקומו של "ערבים רוקדים" נפקד לטובת חבורה מרשימה של סרטים מעולים, שהרוויחו ביושר את מקומם בחמישייה – "אפס ביחסי אנוש", "גט", "מיתה טובה", "את לי לילה" ו"יונה". ארבעת הראשונים הוקרנו גם כן בפסטיבלים בינלאומיים יוקרתיים אחרים ועשו זאת בהצלחה רבה, אבל מה לעשות – אף אחד מהם לא התקבל לטלורייד, עם כל המשמעויות שנלוות לכך. מעבר לזאת, כולם נמנעים מפוליטיקה ומתמקדים בנושאים "אזרחיים" – ומבין ארבעת הסרטים תוצרת הארץ שהיו מועמדים לאוסקר בעשור האחרון, צריך לזכור כי רק אחד, "הערת שוליים", לא התעסק בסכסוך הישן והטוב.

מכאן עולה השאלה – האם בבחירתם את חמשת הסרטים שהכי אהבו השנה, דחקו חברי האקדמיה המקומית החוצה את מי שהיה לו את הסיכוי הגדול ביותר למנף את פרס אופיר להצלחה גם בטקס המקביל בהוליווד? וזה כמובן מעלה שאלה ועקרונית יותר – למה בעצם שהאחד יבוא על חשבון השני?

אם כך, האם לא הגיע הזמן, כפי שכבר הוצע בעבר, לעשות הפרדה: חברי האקדמיה יעניקו את פרס אופיר לסרט שהם הכי אהבו, בלי לעשות שום ספקולציות, ובנפרד תוקם ועדה מצומצמת יותר, שתביא בחשבון רק שיקולים קרים ותחליט על פיהם מי יהיה הנציג הישראלי לאוסקר?

בעיקרון, הרעיון הזה נשמע כמעט משפיל – למה לטרוח כל כך הרבה בשביל האקדמיה האמריקאית, ולמה לרקוד כך לפי החליל שלה? מצד אחר, הפיצול הזה קיים בצרפת, המדינה הכי סנובית לגבי הכבוד של הקולנוע שלה, כך שאם זה טוב לתעשייה כה מתנשאת, בטח שאין בצד הזה פחיתות כבוד. רק שהטיעון הזה לא מושלם, שכן מאז 1992 אף סרט צרפתי לא ניצח בקטגוריית הסרט הזר, וכבר ארבע שנים ברציפות אפילו לא היה נציג של הטריקולור בחמישיית המועמדים, אז בכלל לא בטוח שהם עושים את הדבר הנכון.

האמת היא, שהפתרון הטוב ביותר יהיה אם השינוי יגיע מהאקדמיה האמריקאית, ולא מזו הישראלית: ההצעה הכי אידיאלית היא שהאוסקר, בדיוק כמו גלובוס הזהב, יוכל פשוט להעניק מועמדות לכל סרט זר באותה שנה נתונה, בלי להתחשב בשאלה אם נבחר כנציג הרשמי או לא. באופן תיאורטי, זה אומר גם כי שני סרטים שונים מאותה מדינה יכולים להיות מועמדים באותו טקס, כך שבמציאות אלטרנטיבית כזו, גם "ערבים רוקדים" וגם "גט", למשל, היו יכולים לקבל השנה מועמדות, בדיוק כפי שקרה בזמנו ל"חמש מצלמות שבורות" ול"שומרי הסף" בקטגוריה התיעודית הליברלית יותר.

הסיכוי שזה יקרה שווה ערך לסבירות שיבטלו את הצורך של אזרחי ישראל להוציא ויזה כדי לנסוע לארצות הברית – כלומר, קלוש עד לא קיים, לפחות כרגע. אז לקוות לשינוי כזה אין כל כך טעם כרגע. מה שכן רלוונטי יותר לעשות זה להעיף מבט ברשימת הנציגים הבינלאומיים האחרים לאוסקר, שהולכת ומתגבשת לפני נעילתה בסוף החודש.

בינתיים, מעט מדינות כבר הודיעו איזה סוס הן שולחות למירוץ. מבין אלה שעשו זאת, המועמדת הרצינית ביותר מסתמנת כפולין, מדינה שבדרך כלל מיטיבה להשתחל פנימה – "אידה" שלה הוא סרט יפהפה, שהעיסוק שלו בנצרות, יהדות, מלחמת העולם השנייה והשואה בוודאי ילחץ על כל הכפתורים הנכונים של חברי האקדמיה. לארץ הוא יגיע באוקטובר הקרוב וסביר להניח שכמה חודשים אחר כך נראה אותו בטקס ההוליוודי.

אך הפייבוריט החזק ביותר בשלב זה מסתמן כרגע כסרט שעוד לא ברור אם המדינה שלו, רוסיה, אכן תבחר בו כנציג הרשמי – "לוויתן" של אנדריי זוויאגינצב. לא רק שמדובר בקומדיה שחורה מושחזת ומלאת עוצמה, אלא שהיא ביקורתית כלפי הרשויות ברוסיה. ובמציאות הגיאו-פוליטית הנוכחית, קשה לראות איך האמריקאים עומדים בפיתוי לפרגן לסרט כזה. אלא שאם נחזור לנקודת ההתחלה, מי יודע אם בכלל תהיה להם אפשרות לעשות זאת, שכן אולי הקומיסרים של פוטין יחליטו לדחוק אותו הצידה - בדיוק כפי שעשו כאן ל"ערבים רוקדים".

נוסף לכל האירועים המתמשכים שהוזכרו בתחילה, התחממות עונת הסרטים גם באה לידי ביטוי ביום הקולנוע שחל היום (רביעי) בישראל – במסגרתו יוקרנו שלל סרטים תוצרת הארץ, כולל כאלה שיעלו לאקרנים רק בעוד כמה שבועות או חודשים, ולכולם אפשר יהיה לרכוש כרטיס בעשרה שקלים בלבד (לא כולל עמלת אינטרנט).

אם ללמוד מהניסיון של יוזמות דומות בעבר, הרי שלפחות בכל הקשור להשפעת היום הזה על מכירות הכרטיסים לסרטים כחולים-לבנים, מדובר בתרגיל שיווקי מבריק. יש לכך סיבה כפולה: קודם כל, כי הקהל המקומי חובב המבצעים מסתער כמובן על התוצרת שמונחת לפניו. חשוב מכך, זה יוצר מצב שבו צופים רבים יגיעו לאולמות כדי לראות את הלהיטים האטרקטיביים או המדוברים יותר, אך יגלו שאזלו להם המקומות, וכתוצאה מכך ירכשו כרטיסים לסרטים פחות מסחריים או מפומפמים. בקיצור, זה טוב לכל 21 המשתתפים בהפנינג.

עוד יותר מכולם, זה טוב בעיקר ל"אפס ביחסי אנוש", שמחקר קצר על כמות הכרטיסים שכבר הוזמנו להקרנותיו היום מגלה כי המבצע המיוחד אמור לתת פוש נוסף למומנטום הגם כך מרשים שלו, ולדחוף אותו קרוב אל רף 400 אלף הכרטיסים. יחד עם ההצלחות של "זינוק בעלייה", "שושנה חלוץ מרכזי" ו"גאליס", הקולנוע הישראלי יחתום בכך את הקיץ המצליח שלו מזה שנים, רגע לפני ש"גט" ו"מיתה טובה" יגיעו עם סיכויים טובים להמשיך את התנופה גם בסתיו.

אז נכון, לא הכל עובד: "הרחק מהיעדרו", למשל, מתקשה למשוך אפילו את הקהל מיטיב הלכת אל הקרנותיו בסינמטק. אבל ברור שאף פעם, באף מדינה, אי אפשר שכל הסרטים המקומיים ימלאו אולמות. בתמונה הרחבה, הקולנוע הישראלי במצב טוב.

אם מביטים מעט אחורה, מגלים בשנים האחרונות לא מעט תקופות בהן איכות התוצרת המקומית היתה בעייתית, וכאלה שהציעו לא מעט סרטים מעולים – אך התקשו לתרגם את האיכות להצלחה קופתית. כרגע, יש בקולנוע הישראלי גם הצלחות אמנותיות וגם הצלחות כלכליות. סוף סוף, כמעט הכל דופק כמו שצריך.