"מותו של מני פאר הוא אבדה גדולה. כואב לי הלב שמני לא זכה בשנים האחרונות להערכה שהוא היה ראוי לה. הוא היה ראוי להיות מראיין בטלוויזיה עד סוף ימי חייו", אומר לוואלה! תרבות טוביה צפיר. פאר וצפיר היו חברים טובים ושותפים ותיקים לעשייה טלוויזיונית, בין השאר בתכניות הטלוויזיה "שעה טובה" ו"ממני" שהנחה פאר וצפיר הגיש בה פינות בערוץ ה-1, וכן שותפים לעשייה בימתית, בין השאר במופעם "חגיגות סיום הרוטציה".
"מני היה אחד המראיינים הגדולים שנולדו פה, הוא בורך בכל הכישרונות שמראיין גדול צריך, בהם ספונטניות, הומור, אינטליגנציה וסקרנות בלתי רגילה. היכן ישנם עוד מראיינים כמוהו? מה קורה בעולם התקשורת והבידור שלא יודע לתת יותר הערכה שראויה לאנשים המוכשרים והוותיקים ולא רק לפליטי ריאליטי? אני חושב שהיה מקום בהחלט למראיין כמו מני. אני יכול להגיד לך שהמוח שלו נשאר חד, כפי שראינו כשהוא רואיין זמן קצר לפני מותו לתוכניות של אמנון לוי ושל יגאל רביד. למה בטלוויזיה לא מצאו משבצת מכובדת וראויה למנחה שהוא עילוי כזה? קשה לי לדעת. יכול להיות שחלק מזה היה בגלל שרוצים להכניס דם צעיר, אבל בדם הצעיר אני לא רואה אנשים ברמה הזאת. אני מתאר לעצמי שהוא היה מבואס מכך שהטלוויזיה הפנתה לו עורף בשנים האחרונות. אני מתגעגע לתכונות של מני, בטלוויזיה וגם מחוץ לטלוויזיה. גם כחבר וגם כאדם יהיה קשה למצוא אנשים כאלה".
"האובדן של מני זה חלל גדול, גם אמנותי וגם חברי", אומר צפיר. "באופן אישי, ההרגשה שלי היא שאיבדתי אח. הוא היה הרבה יותר מחבר. זו היתה חברות אמיתית, לאורך שנים, למרחקים ארוכים, מעבר לכך ששיתפנו פעולה אמנותית והיו לנו נקודות מפגש וניצחונות גדולים בשטח הבידור. מני היה שם כשיוני שלי נולד, הוא ראה אותו לפני, כי אני כמעט והתעלפתי מפחד בחדר הלידה. הוא זה שבישר לי, בדרכו המצחיקה, 'נולד לך צ'רצ'יל קטן'. הוא היה שם גם ברגעים הקשים - שבהם נמדדת חברות אמיתית".
"בשנות השמונים, לאחר שהשתתפתי פה ושם בתוכניתו 'שעה טובה', היתה לי פינה קבועה בתכנית 'ממני' ששודרה בימי שישי, במקביל ל'סיבה למסיבה'. את הפינה שנינו יצרנו ביחד. מלבד הטלוויזיה, העלנו רעיון לעשות משהו בימתי ביחד, וזה מאוד הצליח. בשנת 1988, קצת לפני הבחירות, צירפנו אלינו את אסנת וישינסקי, ואז רצנו מעל 400 הצגות עם "חגיגות סיום הרוטציה". מני ואני התלבשנו כמו צמד חמד. במקרה של המערכונים היינו קצת כמו השמן והרזה של פעם. בנוסף לזה שמני היה מעלה לי להנחתות בחיקויים, הוא היה מתבל בעצמו בשאלות שלו בהומור החכם והאינטלגנטי שלו. הוא היה איש מצחיק".
"הוא היה סקרן אמיתי, לא רק על כורסת המראיין בטלוויזיה. הוא היה ידען, ויקיפדיה מהלכת על שניים, שלט בפרטים ובטריוויה בצורה מוחלט. אתה לא יכולת לנצח אותו. הוא זכר כל דבר ודבר, אם זה פרט קטן או פרט גדול, היסטורי או רכילותי, מני היה שם. הוא היה אדם טוב לב, יקר ונעים הליכות. כל הדברים האלה הם לא מליצות, והוא זכה לשמוע את המחמאות האלה בחייו, גם ממני".
"יצאנו ביחד לטיולים ולמסעות, כמו טיולי יין בצרפת. אמנם אנחנו לא אוהבים מי יודע מה להיכנס למוזיאונים, אבל עם מני תמיד היה תענוג להיכנס אליהם כי הוא ידע על תולדות האמנות כל כך הרבה, הוא הרי עשה תואר בתולדות האמנות וזכר הכל, זה היה כמו להיכנס למוזיאון עם המדריך המיומן ביותר בעולם. הסיפורים שלו היו מעניינים ומצחיקים. האדם היה עילוי, גאון".
"לפני כמה חודשים באתי במיוחד לראות אותו מנחה בראשון לציון ערב המוקדש לאלביס פרסלי. הוא לא נסע להופעה עם האוטו שלו, והוא ביקש ממני להסיע אותו הביתה אחרי ההופעה. לא הבנתי מה קורה, אבל חבר מבקש, אז אין בעיה. הסעתי אותו הביתה, דיברנו על ההופעה ומאוד החמאתי לו, כי באמת מאוד נהניתי מהעבודה המקצועית שלו. הוא שמח מהמחמאות שלי. היתה לו המון אנרגיה והתלהבות. ונפרדנו. כעבור שבוע בערך הוא צלצל אליי, לאחר שהוא פרסם על מחלתו בפייסבוק. הוא התנצל. הוא אמר: 'אתה לא יודע כמה רציתי לספר לך בנסיעה הזאת, אבל משהו עצר בי, ולא סיפרתי'. אני אמרתי לו כמובן, עזוב, על מה אתה מתנצל. למרות המצב הקשה שלו, הבנאדם לא חסך מעצמו את המאמץ להתקשר אליי ולהתנצל שהוא לא סיפר לי. אני חושב שיש פה איזו גדלות נפש נדירה, אצילות, שאתה לא מוצא אותה הרבה. הסיפור הזה מראה מי זה מני".
"מני ואני היינו חלק מחבורה נחמדה מאוד, משהו כמו 20 איש שנפגשים מדי פעם, ובה היה חבר גם פולי מהגששים ז"ל, וחברים עדיין אילי גורליצקי שיבדל לחיים ארוכים, עיתונאיות, מסעדנים ועוד. בכל אירוע כזה היינו גם נפגשים ואוכלים, ומכיוון הבנאדם היה מומחה גדול ליינות, אז בכל אירוע כזה היין היה התחום שלו. מדובר פה על איזה שניים שלושה בקבוקי יין אדום. לאחר שחלה, הוא קצת נעדר מהפגישות החברתיות. לאחר שהמצב שלו החמיר, רציתי להזמין אותו לאחד המפגשים החברתיים שלנו. הוא באמת הודה לי, אבל הוא אמר לי: 'טוביה, עכשיו אני לא יכול אפילו להביט על אוכל'. רציתי כמובן לעשות לו טוב, אמרתי לו אנחנו אוהבים אותך ומתגעגעים אליך. הוא אמר, 'בפעם אחרת'. זאת היתה השיחה האחרונה בינינו. הוא לא נתן לנו לראות אותו בימים האחרונים, הבנתי אותו וכיבדתי את רצונו".
"בכיתי היום כששמעתי על מותו של מני, והלב שלי עדיין בוכה. דמעות יש לי גם כשאני מדבר איתך. לא איבדתי סתם חבר, איבדתי אח. באמת אח. אח יקר, אח שהיה לי תענוג להיות איתו".
"אבא נלחם כמו גיבור": בני משפחה וחברים נפרדים ממני פאר