בסוף השבוע האחרון נפתח פסטיבל הקולנוע של טורונטו, מהגדולים והחשובים בתחומו בעולם, וזה שנחשב באופן מסורתי כמזניק העיקרי של סרטים במירוץ אל האוסקר. לאחר שבשנה שעברה הוקרנו בטורונטו הזוכים הגדולים של טקס האוסקר, "12 שנים של עבדות", "מועדון הלקוחות של דאלאס" ו"כוח משיכה", המהדורה הנוכחית של הפסטיבל עשויה להיראות ממבט ראשון קצת חלשה.
כמה מהסרטים המוזכרים כעת כמועמדים ודאיים לאוסקר - כמו "Interstellar" של כריסטופר נולאן, או "נעלמת" של דיויד פינצ'ר ו-"Inherent Vice" של פול תומס אנדרסון - החליטו לוותר על עצירה בטורונטו. זאת בנוסף לשינוי במדיניות הפסטיבל, שהותירה אותו עם מעט מאוד הקרנות בכורה בינלאומיות של סרטים מדוברים. אחרי הרף הגבוה של השנה שעברה, למנהלי הפסטיבל מחכה עבודה לא פשוטה בהגשמת ציפיות הצופים, העיתונאים ואנשי התעשייה המציפים את העיר הקנדית.
האכזבה: "The Judge"
הסרט שנבחר לפתוח את הפסטיבל הוא "The Judge", דרמה משפחתית בכיכובם של רוברט דאוני ג'וניור ורוברט דובאל. דאוני הוא האנק פאלמר, עורך דין חלקלק בשיקגו, בעוד אביו המנוכר ג'וזף, בגילומו של דובאל, הוא שופט ותיק בעיירה קטנה באינדיאנה. האנק שב הביתה על מנת להגן על אביו במשפט רצח בו הוא מואשם.
מאחורי הסרט עומד "צוות דאוני", חברת ההפקה שהקים דאוני ג'וניור עם אשתו סוזאן, חברה שלא מכוונת את העשייה שלה באופן בלעדי לשוברי קופות. לבימוי "השופט" הם לקחו את דיוויד דובקין, שאת עיקר הניסיון שלו הוא צבר בקומדיות כמו "לדפוק חתונה" ו"חיים בהחלפה". דאוני עצמו הפך מזוהה עם ז'אנר גיבורי העל ובעיקר עם דמותו של "איירון מן", טוני סטארק: "כולנו הגענו לסרט הזה ממקומות שונים לגמרי", הוא מסביר במסיבת העיתונאים שליוותה את ההקרנה, "אבל זה למעשה המקום בו תמיד רצינו להיות".
את "השופט" אפשר להשוות לשניים מהסרטים שהוקרנו בשנה שעברה בטורונטו. הראשון הוא "הרשות החמישית", שהיה גם הוא סרט הפתיחה והתגלה כאכזבה קשה. השני הוא "אוגוסט: מחוז אוסייג'", דרמה משפחתית נוספת שמתרחשת בעיירה אמריקנית קטנה, הכוללת בתוכה אובדן של הורה אחד והתמודדות עם ההורה הדומיננטי שנותר בחיים. גם כאן מדובר היה באכזבה, וזו התחושה העיקרית שמותיר אחריו "השופט". הדינמיקה בין הדמויות ומערכות היחסים בסרט, בייחוד זו שבין האב ובנו, הן הנקודות החזקות שלו, ומתבטאות בעיקר במשחק המשובח של צוות השחקנים ובראשם דובאל. כל אלו לא מצליחים לחפות על עלילה שפשוט לא מעניינת מספיק.
ההבטחה: "St. Vincent"
היום השני לפסטיבל הוקדש כולו לביל מאריי: הוא החל בתחרות תחפושות, המשיך בהקרנות מיוחדות של קלאסיקות בכיכובו כמו "מכסחי השדים" ו"לקום אתמול בבוקר", והסתיים בהקרנת הבכורה של סרטו החדש, "St. Vincent".
מעט לפני ההקרנה החל גשם כבד לרדת על העיר, ומאריי הגיע לאולם כשהוא נוטף מים, לאחר שלא ויתר על רוטינת השטיח האדום ודאג לתת את תשומת הלב הנחוצה למעריצים שהמתינו לו על אף המבול. על הבמה הוא עלה כשלראשו כתר ומעל החליפה סרט הקורא "יום ביל מאריי שמח".
הסרט מגולל את סיפורו של וינסנט, שפעם היה חייל גיבור במלחמת וייטנאם אבל עכשיו מחלק את זמנו בין אשתו חולת האלצהיימר לבין חשפנית רוסייה שהכניס להיריון. לווינסנט אין כסף ולכן הוא מוצא את עצמו בתפקיד השמרטף של אוליבר, ילד שעבר לגור עם אמו בבית השכן. כמצופה מזיווג לא שגרתי שכזה, השניים עוברים יחדיו חוויות שונות ומשונות אך לבסוף לומד כל אחד מהם דבר או שניים על חייו. מפתיע? לא ממש. מרגש? מדי פעם.
הציפיות מ-"St. Vincent" היו גבוהות, אך הסרט - הראשון של הבמאי טד מלפי - התקשה לעמוד בהן. מאריי עצמו מדייק בחינניות בשרטוט דמותו מרובת הרבדים של וינסנט, ובה בעת יודע גם לתת לילד ג'יידן ליברר לגנוב לו את ההצגה. גם אם שחקני המשנה נעמי ווטס, מליסה מקארתי וכריס או'דאוד עושים עבודה לא רעה, הדמויות שלהן סטריאוטיפיות וכתובות ברישול, עד שלפעמים קצת לא נעים לצפות בהן. כל זה לא הפריע לקהל הטורונטאי, שהיה נתון כנראה תחת קסמו של מאריי. את ההקרנה ליוו צחוקים רמים והיא הסתיימה, באופן קצת לא פרופורציונלי, כשהקהל נעמד על רגליו ומחא כפיים במשך דקות ארוכות.
ההפתעה: "Welcome To Me"
קשה לקרוא לסרט שמוצמד אליו שם ענק כמו וויל פרל (כמפיק) "סרט קטן", "אבל Welcome to Me" הגיע כמעט משום מקום, ולפני שיחזור לשם לצד התואר "הסרט הזה שקריסטן וויג מופיעה בו בעירום", הוא הצליח לקבל את הרגע שלו בטורונטו.
את "Welcome to Me" ביימה שירה פיבן, אחותו הגדולה של ג'רמי (ארי גולד) פיבן ובת הזוג של אדם מקיי, שותפו הוותיק ליצירה של פרל. לאחר שנים ארוכות בתיאטרון פנתה פיבן גם לקולנוע, וזהו סרטה השני: קומדיה שחורה על אליס, אישה הסובלת מהפרעת אישיות גבולית (וויג) שזוכה בלוטו, ומחליטה לממש את האובססיה שלה לאופרה ווינפרי באמצעות תכנית טלוויזיה משלה.
את היכולת של וויג ליצור דמויות אקסצנטריות למדנו להכיר ולאהוב במערכונים הקצרים של "סאטרדיי נייט לייב", והפעם היא זורחת גם בפורמט הארוך יותר. היא סוחבת על כתפיה את הסרט כולו, ואי אפשר להתיק ממנה את המבט ולו לרגע. כמעט כל סצינה בסרט הזה קורעת מצחוק וקורעת את הלב בו זמנית, והסרט מסתיים בתחושה שכשלם הוא דווקא קטן יותר מסכום סצינותיו. יחד עם זאת, ההקרנה הסתיימה בסשן שאלות ותשובות מרגש במיוחד, עם צופים שהודו בדמעות לצוות על העיסוק בנושא בריאות הנפש.
ההברקה: "Men, Women and Children"
אחד הסרטים המצופים של הפסטיבל הוא "Men, Women and Children", סרטו האחרון ורווי הכוכבים של ג'ייסון רייטמן. זו לא הפעם הראשונה של רייטמן בפסטיבל; למעשה, הבמאי הקנדי דאג להקרין בפסטיבל כמעט את כל סרטיו. זה הלך מצוין עם "ג'ונו" ו"תלוי באוויר" שלקחו אותו לטקס האוסקר, אך את ההצלחות האלו התקשה לשחזר מאז. לפרויקט הנוכחי שלו הוא גייס את אדם סנדלר וג'ניפר גארנר, לצד הכוכב הנוסק אנסל אלגורט ("אשמת הכוכבים") ובחיזוק של קאסט מרשים ורחב.
הסרט, המבוסס על רומן באותו השם מאת הסופר השנוי במחלוקת צ'אד קולטגר, עוסק כולו במערכות יחסים בעידן הטכנולוגי. נשמע כמו כתבה על "שיגעון הוואטסאפ" באולפן שישי? לא בדיוק. רייטמן מבקש להביא את הדמויות שלו למקומות עמוקים יותר. הסרט, שמחולק לכמה עלילות משנה, לא תמיד מצליח לשמור על רמה אחידה בכולן, אבל גם ברגעים החלשים שלו הוא מצליח לגעת ולרגש.
מעבר לזה, ואולי מבלי להתכוון, "נשים, גברים וילדים" מביא איתו גם שתי בשורות. הראשונה היא בקולה של אמה תומפסון כמספרת. תומפסון מחליקה אל התפקיד בטבעיות, מה שגורם לנו לשכוח עד כמה נדיר למצוא בקולנוע מספרות יודעות כל שאינן חלק מהסיפור עצמו. הבשורה השניה היא אמנם משהו שכבר ראינו בעבר הן בקולנוע ("אשמת הכוכבים", "סקס דרייב") והן בטלוויזיה ("שרלוק", "בית הקלפים"), אבל האופן שבו משלב רייטמן על מסך הקולנוע את מסכי המחשבים והטלפונים הניידים לוקח את העניין כמה צעדים קדימה. הקולנוע והטלוויזיה מתמודדים בשנים האחרונות עם פלישת המכשירים הללו לחיינו, אך רייטמן הופך למעשה את מסך הקולנוע לשולחן העבודה, וגם אם לוקח רגע או שניים להתרגל לשפה הזו, ייתכן שרייטמן קובע כאן סטנדרט חדש (עד ההתפתחות הטכנולוגית הבאה, כמובן).
בדומה לדמויות שלהם, גם בקרב הקאסט נתגלו פערים דוריים בזמן שיחה עם עיתונאים לאחר ההקרנה. "איך קוראים לזה, טינדר או טאמבלר?" שאלה בתמימות ג'ניפר גארנר, כשהיא תוהה באיזו אפליקציה יתחילו בקרוב הבנות שלה להשתמש. אנסל אלגורט ניסה להרגיע ולהסביר שגם הצעירים לא תמיד יודעים לעשות שימוש נכון בטכנולוגיה, ונתן כדוגמא את פרשת תמונות העירום שנגנבו והופצו מחשבונות ענן של שחקניות מפורסמות. אין ספק שהאקטואליות של הסרט תצליח למשוך אליו עוד המון תשומת לב, ויהיה קל לפטור אותו כעוד אמירה דידקטית כנגד הסכנות האורבות לכולנו במכשירים האלקטרוניים אליהם התמכרנו, למרות שהוא מספר לנו הרבה יותר על האנשים שאוחזים בהם.