נוכחות ישראלית בפסטיבלי קולנוע מרכזיים בעולם הפכה לדבר שבשגרה, והמהדורה הנוכחית של פסטיבל טורונטו לא יוצאת מן הכלל. הסרטים "מיתה טובה" ו"גט, משפטה של ויויאן אמסלם" נוחתים בטורונטו אחרי שהחלו את סבב הפסטיבלים שלהם בוונציה ובקאן בהתאמה. אליהם מצטרף גם "וילה תומא", סרטה של הבמאית סוהא עראף שעלה לכותרות בעקבות הגדרת הסרט כפלסטיני על אף שמומן ברובו מכספים ישראליים.
את הבכורה של "מיתה טובה" בטורונטו הקדימה ההודעה על זכייתו של הסרט בפרס חביב הקהל בוונציה. עם או בלי קשר, הקהל המקומי התאים את עצמו לזה הוונציאני וליווה את ההקרנה המלאה עד אפס מקום בצחוקים רמים לכל אורכו. סרטם של שרון מימון וטל גרניט מביא את סיפורם של חבורת קשישים בדיור מוגן ירושלמי, המסייעים לחברם החולה למות בכבוד באמצעות מכונה להמתת חסד. השמועה מתפשטת ומה שהחל כעזרה לחבר במצוקה הופך לשירות מבוקש. הקומדיה השחורה מעניקה טיפול חינני בנושאים אוניברסליים, כאלו שמצליחים לעורר הזדהות גם בקרב דוברי שפות אחרות. צוות השחקנים, המורכב כולו מוותיקי תעשיית הבידור בארץ ובראשם זאב רווח, מצליח להעביר תחושה של סופרגרופ גם עבור מי שלא גדל על סרטי בורקס או "קרובים קרובים". אין ספק שבארץ יזכה "מיתה טובה" להצלחה, ואם לסכם את התגובות מוונציה ומטורונטו, נדמה כי יש לו גם את מה שנדרש כדי לחמם לבבות גם בשאר העולם.
גם "גט" מגיע לטורונטו עם רוח גבית, במקרה שלו לאחר השקה מוצלחת בקאן. על הציפיות ממנו יעיד התור הארוך להקרנת הבכורה, שהתעקל מעבר לפינת הרחוב והשתרך לאורך שני בלוקים כמעט. הבאזז הזה בוודאי לא יזיק לסרטם של האחים רונית ושלומי אלקבץ, המסתמן כרגע כמועמד המוביל לזכייה בפרס הסרט הטוב בטקס פרסי אופיר, אם וכאשר יגיע למירוץ לאוסקר. בחלק השלישי בטרילוגיה, שהחלה לפני עשור עם "ולקחת לך אישה" והמשיכה ב"שבעה", מביאים האלקבצים תיאור מפורט ומורט עצבים של משפט הגירושין של ויויאן אמסלם מבעלה סרבן הגט. אם גם עבור הקהל בארץ מהווה הסרט הצצה נדירה אל תוך דלתותיה הסגורות של הרבנות, בשביל הקהל המקומי בפסטיבל מדובר היה בהלם מוחלט נוכח המציאות הבלתי נתפסת של בית הדין הרבני. עם זאת, האפקטיביות של הסרט לא נפגמת. גם אם מדיניות הגירושין היהודית בישראל רחוקה שנות אור מקנדה הליברלית, היצירה של האחים אלקבץ הצליחה לשבות גם אותם.
"וילה תומא" נוחת גם הוא בטורונטו לאחר סיבוב בפסטיבל ונציה. למרות שהדי הסקנדל שאפפו אותו בארץ לא ליוו אותו לקנדה, נדמה שגם כאן רוב העניין בו מתמקד בנסיבות הפקתו ולא בסרט עצמו, שבדומה לוונציה גם בתכנייה הנוכחית הוא מופיע ללא שיוך לאומי. סרטה של סוהא עראף מתרחש ברמאללה של שנת 2001, ובמרכזו שלוש אחיות הספונות בביתן מאז ימי מלחמת ששת הימים, מתקשות להכיר במציאות החדשה שבחוץ ומסרבות לתת לה לחלחל פנימה. אל האחוזה, בה הזמן כמו עצר מלכת, מגיעה אחייניתן הצעירה, אשר נוכחותה מעמתת אותן עם סודות משפחתיים מן העבר, כמו גם עם הזמנים שהשתנו. נראה כי גם לצופה הישראלי וגם לזה הזר מהווה הסרט שינוי מרענן בכל הקשור לייצוג פלסטינים, ועל אחת כמה וכמה נשים פלסטיניות על המסך. הוא מתהדר בדיוק תקופתי מובחן ועיצוב אמנותי מרשים, אבל הם לבדם לא מספיקים להחזיק את הסרט, שמתקשה להגיע לאיכויות העלילתיות של "הכלה הסורית" שכתבה עראף.
נציגות ישראלית נוספת בפסטיבל היא השחקנית הדס ירון, המופיעה בתפקיד הראשי בהפקה הקנדית דוברת הצרפתית (והיידיש) "פליקס ומאירה". את התפקיד קיבלה ירון לאחר שבמאי הסרט צפה בה ב"למלא את החלל" עליו זכתה בפרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר ובפרס המקביל בפסטיבל ונציה שהוקרן גם הוא בטורונטו. גם כאן מגלמת ירון אשה חרדית, מאירה, המאבדת עניין בנישואיה ומוצאת מפלט במערכת יחסים אסורה עם בחור חילוני.
בנוסף הגיע לטורונטו גם הקולנוען הישראלי לשעבר אורן מוברמן, עם שני סרטים באמתחתו. ב-"Time Out of Mind" בבימויו משחק ריצ'רד גיר גבר ניו יורקי שמתגלגל למקלט לחסרי בית ומנסה לחדש את הקשר עם בתו (ג'נה מאלון, ששיחקה גם ב?השליח? של מוברמן). על הסרט "Love & Mercy" חתום מוברמן כתסריטאי לצד מייקל אלן לרנר. זהו אחד מהסרטים המדוברים בפסטיבל, המגולל את סיפורו של סולן להקת הביץ' בויז בריאן ווילסון, ומככבים בו פול דיינו, ג'ון קיוזאק אליזבת' בנקס ופול ג'יאמטי.