במהלך מלחמת יום הכיפורים ביצעה שלישיית הגשש החיוור שיר חדש שכתבה והלחינה נעמי שמר בהשראת "Let It Be" של הביטלס "לו יהי". השיר, שלימים הפך להמנון המלחמה ההיא, הקשה בתולדות ישראל, נשא תפילה ישירה ופשוטה ("כל שנבקש לו יהי") ששיקפה בדרך מצמררת את מצב הרוח הלאומי באותם ימים. כן, באותם ימים עוד היה דבר כזה, קולקטיבי באופן גורף, והוא היה שפוף במיוחד.
"ישנה בחיק ילדות", אלבום הבכורה של מורין נהדר, הוא ה"לו יהי" של מבצע "צוק איתן": גם הוא שואף לחבר לבבות, לזכך כאבים, לשמר אחדות ולקדם הדדיות, וגם הוא, בבסיסו, נושא תפילה (שמחולקת ל-12 שירים) לשלום ישראל. נראה שלא במקרה הפיוט שמסיים את האלבום החשוב והמקסים הזה (שמבוצע על ידי נהדר באקפלה מהפנטת, ספוגת היסטוריה ורוח קודש) נלקח מסידור סליחות ליום כיפור ונקרא, ובכן, "תפילה לשלום".
בשונה ממלחמת יום הכיפורים ובדומה למבצע "צוק איתן", התפילה של נהדר בכללותה כלומר, הרעיון האמוני/אתני/מוזיקלי שמניע את הפיוטים היהודיים-פרסיים שנהדר מטפלת בהם לאורך האלבום הוא עניין מורכב, פרטני ורב משמעויות. אם אז, ב-1973, תושבי הארץ המובטחת והמטווחת היו זקוקים באופן בהול למשכך כאבים נקודתי, בעל השפעה מהירה ותוקף קצר, הרי שכעת הם (אנחנו), אחרי עוד מלחמה בלי מנצחים ומפסידים ברורים, צריכים משהו מעט יותר בוגר, רציני ואחראי, כזה שיסייע לנו להמשיך לקיים חיים הגיוניים בתוך ענן חוסר הוודאות שהוא מדינת ישראל.
אסופת הפיוטים "ישנה בחיק ילדות" עונה בדיוק לצורך הזה. המוזיקאית המוכשרת שיצרה אותה היא אישה בוגרת, רצינית ואחראית (בת 36, ילידת איספאהן, בעלת השכלה רחבה במוזיקה קלאסית, שחקרה במשך שנים את שורשי הפיוטים האבודים של יהדות פרס), והתוצאה, כשנותנים לה את כבודה הראוי ונכנסים לעובי קורתה, משלשת במהירות את קצב פעימות הלב, מעוררת מחשבה ומציפה כל נשמה שחיה באזורנו בגעגוע עמוק, חם, ולא בהכרח הגיוני לשורשים רחוקים ונשכחים.
אף על פי שנהדר ידועה, בין השאר, כפייטנית מחמד של רוקרים (ברי סחרוף, רונה קינן, שאנן סטריט ואהוד בנאי, לדוגמה, שיתפו איתה פעולה במופעים שונים), קוליותה נגזרת דווקא מאנטי-קוליותה. לא ניתן לאתר כמעט שום עדות לכיוון חדשני, מקורי ו"מגניב" שהיא מושכת אליו: למעט פיוט אחד או שניים (נאמר, "אשריכם ישראל", שאולי עשוי להזכיר בלדה של סלין דיון, ופיוט הנושא, שיכול להוות גם פסקול של פיצ'ר רומנטי משנות השישים), הכל שאוב כאן ישירות מרוח העבר הרחוק כלומר, מהפיוטים המקוריים שיהודים שרו פעם באיראן סביב שולחן השבת ובבתי הכנסת.
נהדר התרוצצה במשך שנים בין ארכיונים שנוגעים לתחום וחקרה עשרות יהודים פרסים מסורתיים ויודעי ח"ן כדי להגיע אל המקורות של הפיוטים הללו, ואחר כך ניסחה אותם מחדש, בעזרת עיבודים ולחנים משלה, תוך שמירה קנאית, מעוררת השתאות, על רוח המקורות. נכון, יש משהו מאוד שכלתני, גשמי, בעצם הפעולה הזאת משהו הפוך מזה שפיוט רוחני אמור להעביר אבל איכשהו אין בכך משום פגיעה כלשהי בעוצמתן הרוחנית והרגשית של פיוטים עתיקים, שהולחנו מחדש בגאונות - מ"חון תחון" המסעיר והקצבי, דרך הבלדה השמימית "קריה יפיפייה" ועד ל"דרור יקרא", שמזכיר קצת את הביצוע של ריטה (עוד פרסית שחזרה לאחרונה לשורשים) ל"הכניסיני תחת כנפך".
למעשה, הערבוב הזה בין שכלתנות לרגש הוא חלק מדואליות שמאפיינת את "ישנה בחיק ילדות" ברבדים רבים: נהדר מצליחה, בקסמיה המזרחיים והפסיכדליים, לגשר פה בין דתיים לחילוניים, יהדות פרס ליהדות שאר התפוצות, יהודים לעמי האזור האחרים, דתיות לנשיות (בעיקר בפיוט "שחי לאל", של אבן גבירול, שכולל, בין השאר, שורות כמו "לעולמך פני לילך ויומך / ולמה תרדפי הבל ולמה / משולה את בחיותך לאל חי / אשר נעלם כמו את נעלמה"), ובכלל, בין אדם כנעני אחד לרעהו.
הכל, לכאורה, תלוש מהיום-יומיות הנוכחית, כאילו הושאל מתרבות חוצנית כלשהי, אבל זה לא המצב. אפילו לא קרוב. בשכבות העמוקות יותר של היצירה המופלאה הזאת, אלה שמתחת לקולה העמוק והמדיטטיבי של נהדר (משהו בין אסמהאן, עפרה חזה ודורותי אשבי) ולמגוון כלי הנגינה המסורתיים שהיא ונגניה משתמשים בהם כאן (טאר, עוד, נאי, סאז, קמנצ'ה, סיטאר פרסי), מהדהד קשר הדוק, יצרי, למה שקורה כאן ועכשיו נוכח תחושת חוסר האונים והיעדר הקרקע שהותירו כאן הסירנות והפיצוצים.
לא בטוח שנהדר אכן התכוונה לזה, אבל אחת מהצלחותיה היותר בולטות במבחן התוצאה היא הביקורת הסמויה, אך האפקטיבית מאוד, שמהדהדת מתוכה ביקורת עקיפה, בין השורות, על הזילות שבה מתייחסים אמנים מסוימים, בעיקר מהז'אנר הים תיכוני, לקשר הקדוש שבין אדם לבוראו. במקום העילגות האנטי-אלוקית שמאפיינת שירים "אמוניים" כמו "הכל זה מלמעלה" של דודו אהרון או "מי שמאמין לא מפחד" של אייל גולן, היא מציעה דרכי תקשורת מכובדות ונעלות יותר עם האל כאלה שגם אנשים לא ערסים יכולים להתחבר דרכם לאלוהים.
העניין בולט במיוחד ב"התרדוף נערות", שפונה כאילו במכוון לזמר מסוים, קירח ומקועקע, שכולנו מודעים לשמו. "התרדוף נערות אחר חמישים", היא שרה שם, "וימיך להתעופף חמושים? / ותברח מעבודת האלוהים / ותכסף אל עבודת האנשים". נכון, ספק אם המסר הזה יגיע לאוזניו של הזמר הלא נהדר שנהדר אולי חשבה עליו בזמן שבחרה בפיוט הזה (מאת רבי יהודה הלוי), אבל בסדר, לא נורא. מה שבאמת קריטי זה שהוא, כמו כל האלבום המדהים הזה, יגיע לאוזניים של אלוהים. אמן. (חמישה כוכבים)