אם תעירו מנהל אולפן הוליוודי באמצע הלילה, סביר להניח שהוא יוכל לדקלם לכם מיידית את כל תאריכי הפצת הסרטים שלו לשנה הקרובה. לעומת זאת, בקולנוע הישראלי העניינים קצת פחות פשוטים: לאיש, למען האמת, אין מושג מה יופץ מתי. לא לעיתונאים המסקרים את התחום, אבל גם לא למפיצים או למפיקים, ובטח שלא ליוצרים עצמם.
אם כך, כל ניסיון לשרטט איזשהו לוח תאריכים לקראת השנה הקרובה, נידון מראש לכישלון: לא רק שלרוב מוחלט של הסרטים אין כרגע מועד הפצה מדויק, אלא שסביר להניח כי חלק ניכר מהם בכלל יגיעו לאולמות רק בתשע"ז.
דרוש מאמר שלם כדי להסביר למה זה כך, אבל אפשר לסכם את הסיבה בפרדוקס המרכזי של התעשייה המקומית: מצד אחד, נעשים קרוב ל-40 סרטים ישראלים בשנה. כמות אסטרונומית בכל קנה מידה, שלכאורה מעידה כי קיומו של סרט כחול-לבן הוא הדבר הכי מובן מאליו בעולם והפצתו אמורה להיות נונשלנטית.
אלא שהמציאות הפוכה: מבחינת המפיצים והמשווקים, קידומה של היצירה הישראלית על המסך הגדול היא מבצע צבאי. הקהל המקומי עדיין חושב פעמיים, אם לא שבע פעמים, לפני שהוא מעדיף תוצרת מקומית על פני להיט הוליוודי או אפילו על פני סרט איכות אירופאי.
לכן, וכיוון שבאולמות הקולנוע יש רק הזדמנות אחת ומה שלא מתרומם בסוף השבוע הראשון בדרך כלל מתאדה מיידית, המפיצים יעזו לשחרר לאולמות סרט ישראלי רק כשיהיו משוכנעים שהוא ארוז בצורה הטובה ביותר, משווק באופן הכי יעיל ובעיקר מופץ ברגע הכי מתאים.
האסטרטגיה המחושבת הזו, בצירוף העובדה שכל כך הרבה תוצרים מחכים בתור, מולידה כמובן עומס תנועה ובמצבים כאלה, כפי שכולנו יודעים, אף פעם אי אפשר לדעת מתי הפקק ישתחרר. סרט יכול להידחות בחודשיים, כי משהו שהגיע לפניו הצליח יותר מהצפוי ולא כדאי להתחרות בו; או להתעכב בחצי שנה, כי פתאום הוא התקבל לאיזה פסטיבל שזכייה בו יכולה לתרום למסע יחסי הציבור שלו; או להיכנס לקיפאון של חצי שנה, כי התחילה מלחמה והוא יותר מדי מתוסבך פוליטית בזמנים רגישים כאלה. ככה זה, כשהפצה של קולנוע ישראלי היא עסק כל כך מורכב ושברירי.
בקיצור, את לוח השנה המהימן נשאיר לדיסני. מה שנותר לנו לעשות הוא להעיף מבט כללי על הסרטים הצפויים בשנה הקרובה חלקם כבר מחכים על המדף, על חלקם עובדים במרץ ברגעים אלה וחלקם רק בשלב הליהוק. לאף אחד מהם, חוץ מ"מיתה טובה", עוד אין תאריך בטוח. אך כולם יגיעו לאולמות מתישהו בתריסר החודשים הקרובים, או קצת אחריהם, וגם אם לא יופצו בתשע"ו, ככל הנראה יוקרנו באיזשהו פסטיבל או במסגרת כלשהי, כך שבטוח נשמע עליהם, ולא יזיק כבר להכיר אותם.
"מיתה טובה"
סרטם של שרון מימון וטל גרניט על קבוצת קשישים בדיור מוגן, הבונה מכשיר להמתת חסד עצמית. מככבים זאב רווח, לבנה פינקלשטיין ואחרים.
סיבות להתרגש: הראשון ביבול המקומי של תשע"ה, והיחיד שיש לו כרגע תאריך הפצה בטוח 9 באוקטובר. התגובות המשתפכות שקיבל בפסטיבלים של ונציה ושל טורונטו, החותם החזק שהותירו הקרנות העיתונות שלו אצל המבקרים בארץ, אופיו הנוח לבריות והגעתו לאקרנים בחג הסוכות; כל אלה אמורים לעשות ממנו להיט, שיוציא לדרך את השנה ברגל ימין.
"את לי לילה"
סרט הביכורים של אסף קורמן, על מערכת היחסים בין צעירה (לירון בן שלוש, שגם כתבה) ואחותה המאותגרת שכלית (דאנה איבגי).
סיבות להתרגש: לאחר שכבר התקבל בתשואות בפסטיבל קאן, נבחר להשתתף בעוד שלל אירועים קולנועיים וגם נרכש להפצה במדינות רבות, ינסה קורמן לשחזר את ההצלחה גם בארץ והוא בהחלט יכול ואמור למצוא את הקהל שלו, שכן מעבר לאיכות שלו, "את לי לילה" הוא גם סרט קומוניקטיבי וישראלי (וחיפאי) עד מאוד, וכמובן גם מרגש ואנושי ביותר. נוסף לכך, תצוגת המשחק של איבגי בו לבטח תהפוך לשיחת היום.
"הגננת"
סרטו השני של נדב לפיד, במרכזו בעלת המקצוע שהוא נקרא בשמו, והילד שהיא מגלה בו כישרון נדיר המטלטל את חייה.
סיבות להתרגש: הדרמה הזו תגיע לארץ רק בסביבות החורף, אבל בצרפת היא כבר הופצה, והוכתרה בידי המבקרים המקומיים כאחד הסרטים הגדולים של השנים האחרונות. מה יכתבו עליה בישראל? איך יקבל אותה הקהל? יהיה מסקרן לקבל תשובה על השאלות הללו, שכן "הגננת" הוא רגע יפה ובעיקר שונה בקולנוע הישראלי ומעלה שאלות מעמיקות ומרתקות על החברה ועל התרבות המקומית.
"פרינסס"
סרט הביכורים של טלי שלום-עזר יגיע לאקרנים כשבאמתחתו שני פרסים מן התחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים האחרון: לסרט הטוב ביותר (עיטור אותו חלק עם "גט") ולשחקנית הטובה ביותר. פרס זה הלך לכוכבתו, התגלית שירה האס, המגלמת בו נערה שעוברת בו מסע התבגרות יוצא דופן.
סיבות להתרגש: "פרינסס" הוא הסרט העלילתי הארוך הראשון של שלום-עזר, אבל לא היצירה הראשונה פרי עטה שמוקרנת באופן רציף באולמות. "סרוגייט", דרמה באורך בינוני (56 דקות) פרי עטה, הוצגה בסינמטק לפני חמש שנים והיתה להיט מפתיע. לאור התגובות הטובות בירושלים, הקולנוענית המוכשרת בהחלט יכולה לבנות על הישגים דומים גם הפעם.
"יונה"
סרט ביוגרפי על חייה של המשוררת יונה וולך. ביים ניר ברגמן, מככבים התגלית נעמי לבוב בתפקיד הראשי וכן מיכאל מושונוב, שלום מיכאשווילי ואחרים.
סיבות להתרגש: ביוגרפיה היא אחד הז'אנרים הפופולריים בעולם הקולנוע, אך בארץ כמעט ולא ראינו סרטים כאלה זהר ארגוב הוא למעשה האייקון התרבותי היחיד שזכה לדרמה ראויה על אודותיו. "יונה" אם כך הוא עוף מוזר בתרבות הישראלית, בדיוק כמו הגיבורה שלו וכמוה, ודאי יעורר כאן דיון שיחצה את גבולות המסך הגדול, ואולי יגרום גם לחובבי שירה שתמיד התנשאו מעל התוצרת הקולנועית הישראלית לנהור לסינמה סיטי.
"ערבים רוקדים"
העיבוד של ערן ריקליס לספרו של סייד קשוע, על התבגרותו של ילד ערבי-ישראלי.
סיבות להתרגש: מלכתחילה, העיסוק של הסרט במקומו של המיעוט הערבי בישראל הפך אותו לטעון במיוחד. עכשיו, לאחר שהפצתו נדחתה שוב ושוב במשך כמה חודשים כיוון שמפיציו חששו להוציא אותו לאקרנים בקיץ כה סוער מלחמתית ורגיש פוליטית, הוא מוגש לצופים על צלחת לוהטת עוד יותר.
"סיפור על אהבה וחושך"
סרטה הראשון כבמאית של נטלי פורטמן, מתבסס על ספרו של עמוס עוז וכיאה לכך צולם בירושלים עם צוות שחקנים ישראלי שמככב בצדה.
סיבות להתרגש: מאיפה להתחיל? מדובר כאן גם בעבודת הביכורים של פורטמן מאחורי המצלמה, גם בעיבוד לאחד מספריו הפופולריים ביותר של אחד הסופרים המקומיים האהובים ביותר וגם באחת ההפקות האמריקאיות הכי יוקרתיות שאי פעם צולמו בישראל. גם אם לא ייצא מזה אוסקר ובטח שלא פרס נובל, ברור שיהיה מסקרן לראות את התוצאה ולעקוב אחר התגובות לה.
"פלאפל אטומי"
סרטו של דרור שאול, על מפגש פייסבוקי הרה גורל בין נערה ישראלית ובת גילה האיראנית.
סיבות להתרגש: גם כאן, קשה לבחור איפה להתחיל. זה גם הסרט הראשון של שאול מאז "אדמה משוגעת" הזכור לטובה; גם קומדיה נוספת שלו, כעשור וחצי לאחר"מבצע סבתא" הפולחני; גם אחד הסרטים המקומיים הראשונים שנעשו בהקשר של האיום האיראני; וגם פרויקט שעל פניו נראה כמו הדבר שהכי חסר בתעשייה המקומית קומדיה מהנה אך גם מיומנת, חכמה ושנונה.
"באבא ג'ון"
ועוד משהו בניחוח אירני: סרטו הראשון של יובל דשלד הוא אמנם הפקה ישראלית, אך דוברת פרסית לחלוטין, והיא מתרחשת בדרום הארץ ועוקבת שם אחר חייה של משפחה ממוצא איראני.
סיבות להתרגש: מה שהיה "חתונה מאוחרת" לקהילת יוצאי גיאורגיה ו"מפריח היונים" לקהילת יוצאי עירק יכול "באבא ג'ון" להיות לקהילת יוצאי איראן סרט מרגש שמחייה קולנועית את התרבות ואת השפה שלהם, והופך להצלחה כלכלית מפתיעה ולאירוע תרבותי.
"המילים הטובות"
סרטו החדש של שמי זרחין, שהפעם עוקב אחר צעירה שמגלה סוד מטלטל על משפחתה ויוצאת בעקבות כך למסע.
סיבות להתרגש: "לילסדה", "הכוכבים של שלומי", "אביבה אהובתי" ו"העולם מצחיק" כבר הוכיחו כי כמעט כל סרט חדש של שמי זרחין הוא סיבה לחגיגה אמנותית וקופתית. לכן רק טבעי לצפות בהתרגשות גם לפרויקט הזה, מה עוד שהוא נראה כשאפתני בקריירה של הבמאי הפורה, כולל תחנות עלילתיות בצרפת ואלג'יר.
"עמק רפאים"
מותחן פסיכולוגי בהפקה אמריקאית-ישראלית שאבי נשר עומד לצלם בירושלים.
סיבות להתרגש: כמעט כל סרט של נשר הוא אבן דרך בקולנוע הישראלי. הפעם, הצליח היוצר להביא לארץ את המפיק אנתוני ברגמן, אחד השמות המובילים בעולם האינדי אמריקאי, כך שהתוצאה מסתמנת כפרויקט מסעיר במיוחד פרי עטו.
"סוףעולם"
סרטה השני של רוני קידר, בהפקת מוש דנון, מספר על שמונה חברים המבלים יחדיו את השעות האחרונות לפני קץ היקום.
סיבות להתרגש: "ג'ו ובל", עבודת הביכורים של קידר, התגלתה בתחילת העשור כלהיט אינדי, והוכיחה כי יש בארץ קהל גם להפקות עצמאיות. הצלחתה הולידה חוג קטן אך נאמן, שוודאי מחכה לעבודה נוספת פרי עטה של הקולנוענית הצעירה.
ועוד:
כיוון שבאמת קצרה היריעה, מהרשימה הנ"ל נפקדים עוד שלל סרטים מסקרנים שאמורים להגיע בשנה הקרובה או קצת לאחריה.
למשל, "מצבנו הכלכלי" של אלעד קידן, ההר" של יעל קיים ו"ברש" של מיכל ויניק שלושתם עבודות ביכורים של יוצרים שסרטיהם הקצרים היו הבטחה גדולה. בצדם, כמה קולנוענים שכבר הוכיחו את עצמם בסרט הראשון שלהם עומדים להכות שנית לדוגמה, הגר בן אשר ("הנותנת") עם "הפורצת", מני יעיש ("המשגיחים") עם "אבינו", אבישי סיוון ("המשוטט") עם "תיקון". שלושתם גם מוכיחים כי האופנה העכשווית היא לקצר ככל היותר בשמות הסרטים.
שלושת אלה אולי לא מועמדים לרסק את הקופות, אבל בשביל זה יש את "גויאבות", סרט ילדים מוזיקלי שאמנם לא יזכה בדקל הזהב, אבל חברת ההפצה החזקה שלו, יונייטד קינג, מאמינה כי כוחו המסחרי עצום ורב.
נוסף לכך, נזכה לראות בקרוב את "לוויה בצהריים" עטור השבחים של אדם סנדרסון ואת "ארץ פצועה" המסקרן של ארז תדמור, והאופק מבטיח לנו גם את הסרט הביוגרפי שאיתן פוקס מכין על מייק ברנט ואת הפרויקט החדש של יוסף סידר, החוזר לעניינים לאחר שלקח הפסקה מאז "הערת שוליים". לאף אחד אין מושג מתי בדיוק הסרטים הללו, או בעצם כמעט כל אחד מן השמות שהוזכרו כאן, באמת יתגלגלו לאקרנים, אבל דבר אחד בטוח לגבי הקולנוע הישראלי בזמן הקרוב: מי שיישאר בסביבה, לא ישתעמם לרגע.