אנטישמיות וגילוי עריות: ריאיון עם הבמאי דיוויד קרוננברג

גם אם הסרטים שלו, למשל "וידאודרום", אקזיסטנז" ו"סימנים של כבוד", גולשים לעתים קרובות למחוזות הטירוף והאלימות, הבמאי הוותיק דיוויד קרוננברג הוא דווקא אדם נעים להפליא. עם זאת, גם אותו אפשר לקומם. כך קורה, למשל, אם מישהו מעז אפילו להזכיר את המושג "סאטירה" בהקשר לסרטו החדש, "מפות לכוכבים", שיגיע בסוף השבוע הקרוב לאקרנים בארץ.

אז נכון, הסרט חודר לקרביים של הוליווד כדי להציג אותה כמקום מעורער לגמרי, ומשתמש לשם כך בגלריה פסיכוטית של דמויות - ובהן כוכבת עבר שמוכנה לעשות הכל כדי לקבל את תפקיד חלומותיה, צעירה שזה עתה השתחררה ממוסד לחולי נפש ואליל ילדים חסר כל עכבות. יש בו גם סצנות שנראות מוקצנות מכדי להיות אמינות – למשל, בשעה שאחת הדמויות רוקדת משמחה למשמע הבשורה על מותו המזוויע של הילד הקטן של המתחרה העיקרית שלה. ובכל זאת, קרוננברג מתעקש שאין כאן שום ממד סאטירי – "מפות לכוכבים", מבחינתו, מדויק כמו מסמך דוקו.

קרוננברג אומר לי זאת בריביירה הצרפתית, כשאנו נפגשים יום לאחר הפרמיירה העולמית של עבודתו החדשה במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן. בתגובה אני תוהה שמא אולי הסרט הוא גם מציאותי וגם סאטירי, וזה עוד יותר מקומם את קרוננברג, בן 71.

"לא ולא!", מצהיר בתוקף הבמאי הקנדי המהולל. "אי אפשר את שניהם יחד. אני חושש שלאנשים היום יש תפיסה שגויה של המושג 'סאטירה'. במובן הטהור והמקורי של הז'אנר הזה, אין בו ולא יכול להיות בו שום דבר ריאליסטי. 'מסעות גוליבר', למשל, זה כן סאטירה – יש שם גמדים וענקים, ודברים שלא קיימים במציאות. 'מפות לכוכבים' הוא לא סאטירה, שכן הכל בו מבוסס על דברים שקרו באמת".

הכל?

"אני מבין את הפליאה. אני מראה כאן דברים שאם הייתי רואה בעצמי, לבטח הייתי מטיל ספק באמינות שלהם – אבל מה לעשות, ככה זה בהוליווד. ישבתי כבר בפגישות עם מנהלי אולפנים שאמרו דברים כל כך אבסורדיים ומגוחכים, שהדבר המתבקש מצדי היה לקום ולצאת בזעם, אבל לא עשיתי זאת כי הייתי עסוק בלצחוק. אם הייתי מספר לך מה אמרו, שוב היית קם ומכריז 'אתה עושה כאן סאטירה', אבל זה הכל נאמר באמת, בידי אנשים אמיתיים – אנשים שלדעתי הם לא מגוחכים מלכתחילה, אבל ברגע שהוליווד העניקה להם כוח, שיכרון הכוח הפך אותם לנלעגים".

איך הגיבו לתסריט השחקנים המככבים בסרט – ג'וליאן מור, רוברט פטינסון ואחרים. גם הם שאלו אותך אם זו סאטירה או לא?

"מראש אמרתי להם – 'בטח תחשבו שיש כאן סאטירה והגזמות, אבל תשכחו מזה. הסרט הזה הוא מאה אחוז מציאות ולכן אני לא רוצה שום הקצנות מצדכם, אלא רק אמת רגשית. אל תתאמצו ליצור הומור, כי הוא יוולד באופן טבעי מתוך הדמויות והסיטואציות'".

לאחר שקרוננברג מסיים להבהיר את הנקודה שלו, הוא חוזר להפגין שלווה מוחלטת. נוסף לאופיו הנוח, הנינוחות שבה הקולנוען מתרווח על הספות בריביירה גם ודאי קשורה לכך שהוא אורח קבוע בה. אמנם סרטו "קראש" עורר ב-1996 את אחד הסקנדלים הגדולים בתולדות הפסטיבל, עת רבים יצאו באמצע ו/או שרקו בוז לסיפור על חבורה השואבת הנאה מינית מצפייה בתאונות דרכים, אבל זה לא מנע ממנו לחזור לאירוע היוקרתי שוב שוב, עם "ספיידר" (2002), "היסטוריה של אלימות" (2005) ו"קוסמופוליס" (2012) – כלומר, כמעט כל אחת מעבודותיו האחרונות.

עם זאת, ב"מפות לכוכבים" בכל זאת יש משהו יוצא דופן – אף סרט לא עבר מסע כל כך מפרך עד שהגיע לקאן. "היה לי קשה מתמיד למצוא מפיק", הוא מגלה. "הרבה אנשים בהוליווד קראו את התסריט וחששו שמעורבות בפרויקט עלולה להזיק להם. אחרים לא פחדו מכך, ועדיין דחו אותי. מפיק אחד אמר לי 'אני מצטער, אני לא יכול לעשות את זה – אני לא יכול להפנות כך עורף לביזנס שתמיד היה כל כך טוב אליי, זו תהיה בגידה בכל החיים שלי, בכל מה שעשיתי'. ככה זה, הוליווד היא שבט, ובשבט מענישים בוגדים באופן מיידי ואכזרי".

אחד מקווי העלילה המרכזיים כאן עוסק בגילוי עריות. האם זה אכן משהו שמתרחש תכופות בשבט ההוליוודי?

"גילוי עריות הוא מאפיין קלאסי של שבטים. במשפחות האצולה המצריות, למשל, בני השבט תמיד העדיפו לשכב עם אחותם מאשר לקיים יחסים עם מישהו שהדם שלו פשוט משלהם. בהקשר ההוליוודי, אני חושב שגילוי העריות הוא בעיקר מטאפורה, ובמובן הכי רע שאפשר – כבר לא מביאים דם חדש לתעשייה, ואין שום רעיונות מקוריים, הכל זה המשכונים והמשכונים של המשכונים. הוליווד כל הזמן שוכבת עם הרעיונות הישנים של עצמה, מה שיוצר עיוות גנטי, וכיאה לכך זה יוצר רצף של סרטים דביליים".

לבני השבט ההוליוודי, כפי שאתה מתארם כאן, יש אובססיה לכוכבים – לא לאלה שבמסך, לאלה שבשמיים.

"זה כיוון שכל אחת מהדמויות בסרט, כיאה להוליווד, מתיימרת להיות אדם חשוב. אחת הדרכים להשיג את התחושה הזו, היא לחבר את מה שמתרחש בחיים שלך אל דברים שקורים בטבע. ככה, אתה מסתכל בשמים ומרגיש שאתה מקבל מסרים משליטי היקום. ברגע שאתה חש בהרמוניה עם הטבע, יש לך תחושת אלמותיות – אתה חלק מהיקום, כך שלמעשה לא תמות לעולם, והוליווד הרי אף פעם לא רוצה למות".

יכולת לקחת את הממד הזה לכיוון על-טבעי, אבל אתה לא עושה זאת כאן. גם יכולת להפוך אותו לסרט אימה, אבל "מפות לכוכבים" אף פעם לא גולש לשם.

"נכון, כי אני לא מאמין ברוחות רפאים, ולא מאמין בחיים שאחרי המוות. מבחינתי, הרוחות קיימות בזיכרון. אנחנו נרדפים בידיהן אם יש לנו עניינים לא פתורים עם המתים. זה בעצם לא רוחות רפאים, אלא זיכרונות רפאים, וזה מה שרודף את הדמויות בסרט. העבר חי בהווה, אבל זה לא עניין על-טבעי. אגב, רוחות הזיכרון הללו אינן בהכרח דבר רע: ההורים שלי הלכו לעולמם כבר לפני הרבה שנים, אבל הם עדיין חיים בזיכרוני וזה נהדר מבחינתי, אני נהנה מזה ומן היכולת לשמוע אותם".

גם בשימוש שלך ברוחות זיכרון יש אמירה על הוליווד.

"כמובן. הוליווד נרדפת בידי הרוחות שלה. כוכבים כמו מרילין מונרו וג'יימס דין, למשל - אף שהם כבר מתו, הזיכרון שלהם מונצח בסרטים בהם כיכבו בעבר. כיוון שאלה מוקרנים שוב ושוב – הרוחות שלהם רודפות אותנו כל הזמן. רוחות הזיכרון קיימות בכל מקום בעולם, אבל בהוליווד זה חזק במיוחד".

לפני סיכום, אם אפשר שאלה כללית יותר – אתה מסכים עם הקביעה שעם השנים, הקולנוע שלך נהיה יותר ויותר פשוט?

"כן, לחלוטין. אני חושב שמאז 'הזבוב', ב-1986, הסגנון האמנותי שלי נהיה פשוט יותר, ישיר יותר, חסכוני יותר. יש לכך שתי סיבות: קודם כל, עם השנים למדתי להגיע לצילומים כשאני יודע בדיוק מה אני צריך ומה אני לא צריך. אז אני כבר לא אומר בוא נעשה את 'זה' ואת 'זה' ואת 'זה', כי אני יודע שיש לי את 'זה' וזה מספיק. חוץ מכך, אני יוצר אינדי, ואין לי תקציבים גדולים, אז אני לא יכול להרשות לעצמי לצלם דברים לא הכרחיים. אני מצלם רק את מה שחייבים. לכל תנועה של המצלמה יש אצלי משמעות".

שאלה אחרונה: דמותו של אליל הנעורים בסרט היא בת למשפחה יהודית, ובכל זאת באחת הסצנות מעליבה דמות אחרת בכינוי גנאי אנטישמיים. אתה יהודי בעצמך – האם נתקלת בהוליווד בגילוי אנטישמיות שכאלה?

"כמובן! וכמו בסרט, הנאצות האנטישמיות בדרך כלל נאמרות בידי היהודים עצמם. זה נפוץ אצלנו מאוד, וכמו שכבר אמרתי, כל דבר שמתואר כבר התרחש במציאות, כך שאיש בהוליווד לא יופתע אם ייתקל בילד יהודי שמוציא מפיו עלבונות אנטישמיים אכזריים".