נדמה שלאונרד כהן היה כאן מאז ומעולם. אני זוכר שסבא וסבתא שלי הקשיבו לתקליטים שלו בפטיפון הישן שלהם בקרית אונו. גם בסלון שלנו אמא ואבא לקחו את הוואלס שלו ורקדו עד סוף האהבה. בגיל 15 נסעתי בקו 55 לחנות ההיא בדיזנגוף שמכרה דיסקים שלו בזול ולמדתי בעזרתו שהמשחק מכור, העניים נשארים עניים, העשירים נהיים עשירים יותר. באחת מהשבתות האחרונות שמתי ברמקולים את אלבום ההופעה בלונדון מ-2009. ילד בן 4 וחצי ותינוקת בת שנה לא התלוננו. לא משנה באיזה גיל, לא משנה מתי, תמיד היה קול לאהוב את לאונרד כהן, ותמיד יהיה.
באותה הופעה בלונדון, אמר כהן לקהל שהוא שמח לחזור לבמה שעליה הוא הופיע 14 שנים קודם לכן. "הייתי אז בן 60, בסך הכל ילד עם חלום משוגע", חייך. אז הילד הזה הוא בן 80 השבוע, והוא חוגג את יום ההולדת עם אלבום חדש. הכל כבר נכתב על כהן, הכל נכון. הוא המשורר הכי טוב מבין המוזיקאים, המוזיקאי הכי טוב מבין המשוררים. אין מישהו - אם יש תביאו אותו עכשיו - שכתב כמוהו על אהבה ונשים וסקס ודת ומלחמה ופוליטיקה ודיכאון. אין מישהו שהיה כל כך ציני וכל כך נוגע ללב בנשימה חרמנית אחת. שנון, מצחיק, חכם, אוהב אדם ומפקפק באנושות. פילוסוף, יהודי טוב, אתאיסט רע, הכהן הגדול, קלאסה. נער הפוסטר לזיקנה מוארת, לאומץ לב מול שיני הזמן המכרסמות. בזמן שקולגות שלו עושות מופעי בופה בווגאס, או כאלה בלי בופה בפארק הירקון, כהן הוא רלוונטי, מוציא אלבומים מלאי תשוקה, טובים.
האזינו לאלבום החדש במלואו:
כזה הוא "Popular Problems". אלבום טוב. פחות טוב מ"Old Ideas" מ-2012, אבל עדיין נהדר. מרגש, לעיתים עד דמעות. היתרון הענק של כהן על אמנים אחרים, לא רק כאלה בגילו אלא בכלל, הוא הטקסטים. גם אם הוא מפספס מדי פעם בלחנים, גם אם עיבוד מסוים היה יכול להיות אחר ולעבוד יותר טוב (למשל "Did I Ever Love You" באלבום הזה), באות המילים וקוראות לך לצלול לתוכן, ושם בפנים הן עוטפות אותך באינטימיות ומנצחות הכל. היכולת הטקסטואלית שלו מעוררת קנאה. בסרט "חייו מלאי שיר" אמר אריק איינשטיין שאברהם חלפי התעלס עם השפה. גם כהן מתעלס, אבל כל הלילה. ואז שוב. "Popular Problems" - באופן מוזר רק אלבום מספר 13 של כהן בקריירה של כמעט 50 שנה - הוא אלבום שמפתה אותך לחזור אליו שוב ושוב, להקשיב לקול העדיין חם הזה של כהן, המלטף, ששר רק בשבילך. הוא עושה את זה עם גוספל ועם בלוז וקצת קאנטרי, לבד ועם זמרות ליווי, עם כלי נשיפה ועם סינתיסייזרים, מחוזק בפטריק לאונרד - שתהילתו על עבודתו עם מדונה - שהפיק וכתב איתו את כל השירים. והוא עדיין שר לאישה ושואל את השמיים שאלות קשות ויודע שהוא לא יקבל תשובות. כהן קרא לאלבום הזה אלבום של ייאוש, אבל השבוע, במסיבת האזנה בלונדון, גם אמר שהוא "אופטימיסט בארון". אכן. התהליך שעבר על כהן הוא מדהים: בשנות הדמדומים האלה, שבהן רבים שוקעים לדיכאון, כהן עשה את המסע ההפוך. הוא התנער משנים ארוכות של תהומות וראה את האור. קצת בנג'מין באטן מצדו. ובעוד שג'וני קאש תנצב"ה היה צריך את ריק רובין ואלבום קאברים בשביל לזכות בחיבוק של העולם שמחוץ לסצינת הקאנטרי, כהן היה שם תמיד, חוצה קהלים, חוצה סצינות, יפה ונכון. ועכשיו הוא מזדקן יפה ונכון.
האלבום הזה הוא גם עצוב כי קשה להקשיב לו מבלי לחשוב כל הזמן על האם זה האחרון של כהן. הוא בריא ושמח, אבל בכל זאת, 80. ב"A Street" הוא שר "המסיבה נגמרה אבל נחתתי על הרגליים", ואתה מתפלל שהרגליים האלה יראו עוד הרבה מסיבות, אבל במקביל אתה חושב פתאום על סיכומים ועל איזה שיר שלו אתה הכי אוהב. והוא צלול והוא מודע והוא נהדר, אבל הכל יכול לקרות. והוא פותח את 36 הדקות האלה ומצהיר שהוא אוהב את זה לאט, תמיד אהב, וכלום לא בוער, בסוף הוא יגיע, ועדיין. זה נכון שאין תרופה לאהבה, אבל גם לא לזקנה.
חיוך, כהן:
סיפור אמיתי: בנובמבר 2008 עשיתי הפתעה לאשתי לכבוד יום הולדתה ה-30 ולקחתי אותה להופעה של כהן במנצ'סטר. היה מאד קר אבל ההופעה היתה כמובן מופלאה וחיממה כמעט כמו הלילה ההוא של כהן במלון צ'לסי. למחרת טסנו ללונדון ובזמן שחיכינו לעלייה למטוס הלכתי לשירותים. רצה הגורל, או אלוהים, ולפתע אני קולט שכהן עושה את שלו במשתנה שלידי. המעגל שנפתח בקרית אונו נסגר בשירותים בעיר הקודש. לא ידעתי את נפשי, אבל בסוף עקבתי אחריו החוצה, פניתי אליו, סיפרתי לו מי אני ושבאנו במיוחד מישראל בשבילו, ושאלתי אם אפשר תמונה. הוא לא באמת התרגש מהווידוי הנוגע ללב שלי אבל הסכים. כך נולד - ואם למישהו יש עדויות שמפריכות את הטענה שלי שיביא אותן עכשיו או לנצח ימלא פיו מים - אחד מהסלפים הראשונים בהיסטוריה. היה עלי רק סלולרי, נוקיה כלשהו, ומי חלם אז בכלל על מצלמה קדמית, אז הלכתי על כל הקופה וקיוויתי שייצא מזה משהו. יצא. כמה דקות אחרי זה ראינו את כהן בעמדת הבידוק, מוריד נעליים וחגורה כאחד האדם. כהן נראה תשוש. מאז הוא התאושש, אני פחות. כשחזרתי לארץ העליתי את התמונה המשותפת לפייסבוק. חלק לא זיהו ושאלו אותי אם זה סבא שלי.
הסבא האמיתי שלי מת בשנה שעברה. הוא היה בן 90. ובאיזשהו אופן כהן, ילדון בן 80, הוא הסבא של כולנו. בשיר האחרון באלבום, "You Got me Singing", הוא שר "את גורמת לי לשיר למרות שהעולם מת, את גורמת לי לחשוב שאני ארצה להמשיך". בתור מי שדאג לכך שלא מעט אור יחדור דרך הסדקים בחומת חיינו, צריך להתפלל בשבילו ובשבילנו שהרצון הזה להמשיך ינצח.