לפני שהתחילו להראות בטלוויזיה אנשי משפחה למופת שהופכים ליצרני סמים כמו וולטר ווייט, או סוחרי סמים כמו ננסי בוטווין, אפשר היה לדמיין שבארצות הברית מאחורי הגדרות הלבנות והבתים רחבי הידיים מתגוררות משפחות מושלמות. אנחנו מתבוננים בעצב בלימון החמוץ שנזרק אלינו, מבלי לדעת איפה משיגים את הלימונדה הזו שכולם מדברים עליה; אבל כמו שכבר הפנמנו לעומק כל המשפחות המאושרות מוצאות דרכים יצירתיות להיות אומללות. הדימוי של משפחות וואספיות בעלות 2.4 ילדים, גולדן רטריבר ושתי מכוניות גדולות קיים וחי גם עכשיו, אלא שלתוכו נוצקו תכנים חדשים שפירקו את התפיסה לגבי מהו "מושלם" ומהי מראית עין של מושלם.
עשור ל"עקרות בית נואשות", הסדרה שדרך עיניהן של נשים אמידות, אלגנטיות, מוחזקות ומניפולטיביות הפכה את אותה קנאה ותחושת נחיתות שיש לכל אלו שיכולים רק לחלום על חיים שכאלו, לדבר הבא הכי טוב אחריהם שמחה לאיד. כדי להחזיק את כל אותן עונות רבות (מדי. לפחות שתיים מהן היו מיותרות וטרחניות), פנו יוצרי הסדרה לכל מני פיתולי עלילה מסתעפים, ולכל מיני מכשירי החייאה מלאכותית כדי להאריך את חיי המדף של המוצר הדרמטי-קומי-מותח. אבל את העיקר שעשתה "עקרות בית נואשות", היא עשתה כבר בשלוש העונות הראשונות שלה היא הכניסה לתודעה את זה שבדלת אמותיה אפילו מרת'ה סטיוארט, הרול מודל של ברי ואן דה קאמפ למשל, מבשלת את ספרי החשבונות.
"עקרות בית נואשות" שיחקה תפקיד כפול היא הוציאה מהארון את האומללות של הסוקר-מאמס (האימהות שחיות סביב תורנות הסעת הילדים לחוגים), ונתנה את האפשרות לצופים להציץ אל מה שקורה מאחורי פאי התפוחים המצטנן על אדן החלון ותאורת חג המולד הפזרנית. בעשר השנים שחלפו מאז שהוצפנו בצרות של עשירות על ידי לינט, גבריאל, סוזן וברי, הטלוויזיה האמריקאית הספיקה לאמץ בשתי ידיים את נראטיב אמריקה הלבנה והמתפוררת, וסדרות רבות עטו על ההזדמנות לדקור את הגופה במקל חד.
"עקרות בית נואשות" הלכה משך כל הזמן על הקו הסיפורי שלא מאפשר להשתקע רגשית עמוק מדי בצרותיהן הפוטוגניות של הדמויות. קראו לזה קומדיה ארסית, קראו לזה הומור שחור, אבל בסופו של דבר "עקרות בית נואשות" היתה מלודרמה שעטופה בקרום של מודעות עצמית. קולה של מארי אליס יאנג, השכנה שהתאבדותה החלה את מפולת אבני הדומינו בוויסטריה ליין, הוא שאורז את ההתרחשויות באריזה משועשעת ובטון מפטיר. ממעוף הציפור (או ממעוף רוח הרפאים), הבעיות של בני המוות נראות כולן מגוחכות ובנות חלוף. באופן הזה דאג מארק צ'רי, יוצר הסדרה, שעקרות הבית שלו ייהנו מן הספק שהסדרה לא תתויג תחת הכותרת המשפילה "סדרת נשים", ושפילוח גדול יותר של קהל יעד יימצא את דרכו לצפות בסוג של גיבורות שבדרך כלל נוטות להסתובב רק ברקע עוטות סינר אפייה וחיוך מולבן שיניים.
לא בטוח אם דווקא עקרות הבית היו אלו שמשכו את הפקק מתוך אמבט המים העומדים של אמריקה הלבנה והשבעה - אבל בשצף שסיחרר את כל מה שאמריקאים ידעו על עצמם עד מאורעות 9/11, ועד קריסת הכלכלה ומשבר האשראי גם נשות וויסטריה ליין לקחו חלק מהותי בריקון הפסאדה של המדינה החזקה בעולם. גם התודעה וגם הטלוויזיה, נעו עם ארבע הנשים לכיוון שבו אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר של הסודות, השקרים, העמדות הפנים והחיוכים המזוייפים.
מתגעגעים לעקרות הבית? ספרו לנו על זה בפייסבוק