בשעה שהתסריטאי-במאי דמיאן שאזל ארז את מטלטליו לקראת פסטיבל קאן האחרון, הוא התמלא בחיל וחרדה. הקולנוען הצעיר אמנם התרגש מכך שסרטו השני, "וויפלאש", עמד לערוך את הפרמיירה האירופאית שלו במסגרת האירוע היוקרתי, אבל הוא גם שמע וזכר את כל הסיפורים על שריקות הבוז שאנטוניוני, מאליק, קרוננברג ואחרים ספגו בפסטיבל. אם קולנוענים גדולים כאלה לא ניצלו משבטו של הקהל הידוע לשמצה בריביירה, מי מבטיח שהוא ייצא בשלום?
החששות של שאזל, עליהן סיפר לי בעת שנפגשנו בקאן, התפוגגו מיד בסיום הפרמיירה. בדיוק כשם שהקהל האמוציונלי בריביירה יודע לקלס, יש בו גם את היכולת לפרגן למי שהוא אוהב, ואת "וויפלאש" הם אהבו מעומק הלב. הסטנדינג אוביישן שציפה לסרט היה מן הארוכים והקולניים שנראו ונשמעו בחגיגת הקולנוע בשנים האחרונות. לכך הצטרפו גם הקרנות מוצלחות בפסטיבלים של סאנדנס, טורונטו וניו יורק, כך שהדרמה הפכה לאחד השמות הלוהטים והמוערכים של עונת הפרסים. בסוף השבוע האחרון היא הגיעה גם לאקרנים בישראל.
ההמולה סביב הסרט היא עוד כלום לעומת עוצמות הרעש שיש בו, שכן "וויפלאש" עוסק במתופף צעיר ונמרץ (מיילס טלר), החולם לכבוש את עולם הג'אז, וכצעד ראשון מתקבל לבית ספר יוקרתי לאמנויות. שם הוא פוגש מורה תובעני (ג'יי.קיי סימונס) שלא מוכן לוותר לתלמידיו עד שיתעלו על עצמם, יהיו אשר יהיו המחירים הפיזיים והנפשיים.
שאזל מתאר באופן מרתק, סוחף ומיומן את הדינמיקה שמתפתחת בין שני גיבוריו, ומשתמש בסיפור המסוים כדי לבחון באופן עקרוני יותר את מהות הקשר בין המורה לתלמיד ואת מהות אופייה של המוזיקה. מהיכרות עם סרטים קודמים שעסקו בתוככי בתי ספר לאמנויות, אפשר היה לחשוד כי כל זה יוביל לאיזשהו כתב אזהרה או מחאה נחרץ נגד הסדיזם שבחינוך למצוינות. אך ככל ש"וויפלאש", הולך ומתפתח באופן מפתיע, מתברר כי הוא הרבה יותר עמוק ואמביוולנטי מכך.
גם שאזל עצמו מאשר שלא התכוון לנסח כאן אמירה חד-צדדית. "אמנם ההתנהלות של המורה מפלצתית ואיומה, אבל יש בה גם משהו מעורר השראה והערכה", הוא מעז לפסוק. "אני מעריך את הרעיון שכישרון זה לא משהו שאתה נולד איתו, אלא משהו שאתה צריך לעבוד בשבילו. אני מאמין גדול בחוק שאומר כי מוכשר ככל שתהיה, אתה צריך להתאמן עשרת אלפים שעות כדי באמת להצטיין בתחום שלך. כוכבים לא נולדים, זה לוקח להם עשר שנים".
כבר בגיל 29, שאזל מסומן כאחד הקולות המבטיחים של דורו, ואף קיבל אור ירוק לשני פרויקטים נוספים - קומדיה מוזיקלית עם אמה ווטסון וביוגרפיה של ניל ארמסטרונג. אך גם במקרה שלו, ההצלחה לא באה מהיום למחר. רבים טעו לכתוב כי "וויפלאש" הוא עבודת הביכורים שלו, אך יש לו ברזומה כבר סרט עלילתי באורך מלא "Guy and Madeline on a Park Bench" שיצא ב-2009 ונשכח מיידית.
ארבע שנים לאחר מכן הציג שאזל בסאנדנס גרסה ראשונית וקצרה של "וויפלאש", באורך 18 דקות, והיא נהנתה משבחים שאיפשרו לו לגייס בזריזות את הכספים לצורך הרחבתה השנה להפקה של 106 דקות. מבחינתו של הבמאי היה זה גם סוג של אימון שהכין אותו בצורה המיטבית ביותר לאתגר המורכב יותר, ואכן הסרט הארוך עשוי באופן מיומן, מלוטש, חלק ולמעשה נטול כל דופי, כיאה לקולנוען שהתאמן רבות לפני עלייתו אל הבמה.
שתי הגרסאות של "וויפלאש" מבוססות במידה מסוימת על החוויות האישיות של שאזל. לפני שעבר להתעסק בקולנוע היה בילדותו מוזיקאי, וכך סבל מנחת זרועו של מורה פרפקציוניסט, עליו ביסס את הדמות התובענית כאן.
במהלך הלימודים, שאזל גם שמע פעמים רבות סיפור שהיה לו השראה במהלך כתיבת "וויפלאש" המעשייה המפורסמת בקרב שוחרי ג'אז על מה שקרה לצ'רלי פרקר בשנת 1937. אז, הרבה לפני שהפך לאחת האגדות המוזיקליות הגדולות בכל הזמנים, היה הסקספוניסט נער בן 16 שרק עשה את צעדיו הראשונים. במסגרת זו הגיע לקנזס סיטי וזכה לנגן יחד עם ג'ו ג'ונס המנוסה והמהולל.
בשלב מסוים פרקר התחיל לזייף, מה שעלה לו ביוקר השועל הוותיק איבד את סבלנותו והשליך עליו מצילת תופים. אם לא די בכך, מהלך זה עורר את צחוק הנוכחים במקום, והמוזיקאי הצעיר הושם ללעג ולקלס. באותו רגע הוא נשבע כי יתאמן עד שיישפך דם מאצבעותיו, רק כדי להבטיח שינגן באופן מושלם ולעולם לא יספוג שוב השפלה דומה.
"זו מיתולוגיה, אני לא יודע עד כמה היא מדויקת", מסייג שאזל, "אבל זה כל הקסם של הג'אז. יש סביבו המון מעשיות. בגלל שהוא התחיל מתחת לראדר, הסיפורים עברו מפה לאוזן, והרבה זה היסטוריה אוראלית בלי שום תיעוד ואסמכתאות. זה מרתק בעיני שדווקא המיתולוגיה המסוימת הזו הפכה פופולרית ואייקונית במיוחד, כי היא עוסקת בהשפלה כאירוע המכונן בקריירה של אחד המוזיקאים הגדולים מכולם. זה מעיד על כך שהג'אז היא אמנות של סבל. בכל אמנות יש את הרעיון שאתה צריך לסבול בשבילה, אבל בג'אז זה נכון במיוחד".
עד כמה אתה סבלת וגרמת לאחרים לסבול במהלך הצילומים? קל לי לדמיין אותך נוהג כדיוויד פינצ'ר, ודורש מאה טייקים גם על הקטע הפשוט ביותר.
"הו, ממש לא, אין לי כסף להיות כמוהו. היו לנו רק עשרים ימי צילום, אז לא היה הרבה מרחב תמרון. אבל כן היה רגע בצילומים שהשחקנים צעקו עליי שאני משוגע. זה היה בסצינה שהמורה מסתובב במעגלים סביב המתופפים ודורש מהם שוב ושוב לנגן מהר יותר וחזק יותר בלי הפסקה. צילמנו את זה באופן המציאותי ביותר, בזמן אמת ובטייק אחד, וכשאני כל הזמן צורח 'תמשיכו, תמשיכו'. הזיעה שרואים על המסך, זלגה באמת. לא התעקשתי בשביל לעשות רושם, אני חושב שבאמת היה בכך צורך".
אני תוהה גם אם מישהו העיר לך על אופי הקללות של המורה בסרט. הן לעתים הומופוביות, לפעמים גזעניות ותמיד מנתצות את כל מקדשי הפוליטקלי-קורקטיות בארצות הברית.
"בפעם הראשונה שקראתי את התסריט, זה הדאיג אותי. מבחינתי הכל היה אישי ואמיתי כי זה מבוסס על דברים שעברתי, אבל לא ידעתי איך אנשים מבחוץ יגיבו לזה. אבל ברגע שזה התחיל לעבור ידיים, פשוט הפסקתי לדאוג והחלטתי לעמוד מאחורי כל מילה שיש שם. היו שהציעו לי לרכך את העלבונות, אבל השארתי אותם במלוא חריפותם. הם לא בסרט סתם לשם השנינות והגסות. יש משהו מאחוריהם. קצת כמו שעושים קצינים בצבא, המורה משתמש בעקיצות מיניות כדי להפעיל מניפולציות על נערים שעוד לא הגיעו לבגרות ולבשלות. הוא בעצם מסרס אותם. לא כתבתי את זה כדי להתגרות בפוליטקלי-קורקט, אלא כדי להראות איך אנשים כמוהו מתנהגים".
אותו מורה שלך, שביססת את "וויפלאש" עליו, צפה בסרט?
"לא, הוא כבר מת. אבל הוא היה איתי ברוחו לאורך כל הכתיבה".