ביום כיפור נהוג לכפר על חטאי השנה האחרונה. הישראלי הממוצע עומד מול קיר, כל קיר, ומביע חרטה. אם הוא ביום ממש טוב, הוא אפילו מבטיח שלא לחזור על אותו מעשה רע שאין לעשותו פעם נוספת. הטלוויזיה הישראלית לא עושה זאת. נו, איך תעשה זאת, ברוב הפעמים היא תלויה על הקיר כשגבה מופנה אליו. מיקומה הפיזי של הטלוויזיה מבטל את החרטה ונתיב החטאים פרוש בפניה.
החטא הגדול ביותר של הטלוויזיה הישראלית הוא רדידותה הפסיבית. המדיום הכי משפיע בעולם בעשורים האחרונים הוא רהיט ותו לא. בזמן שבעולם, התכנים המשודרים בטלוויזיה מסייעים לעצב את סדר היום הציבורי ומקדמים נושאים חברתיים, בישראל מסתפקים בשטיפת מוח ריקנית. החברה הישראלית הרי מושלמת, לא צריך לתקן בה דבר.
בניגוד מושלם, אגב, נמצא הקולנוע הישראלי. דווקא דרך הקולנוע מקודמים נושאים חשובים. ב"גט" למשל מוצף שוב נושא העגונות ואטימות בתי הדין הרבניים. ב"מיתה טובה" זוכים הצופים להצצה מבודחת עצובה לעולם המתות החסד ומצב הקשישים בארץ. גם המוזיקה הישראלית לא מזניחה את המציאות בה אנחנו חיים. ובטלוויזיה? יוק. עוד ריאליטי עממי, עוד תוכנית אירוח חסרת תוחלת בה כולם מחבקים את כולם, עוד דוקו-ריאליטי אפסי. הטלוויזיה הישראלית היא התגלמות הפוטנציאל המבוזבז.
רבות נכתב על יכולתה של הטלוויזיה לשנות את המציאות בעזרת התכנים שמשודרים בה. החל מקידום אוכלוסיות חלשות וכלה בעיסוק בנושאים בעייתיים. לפני כמה עשרות שנים היתה מורמת גבה קולקטיבית עולמית אם היה נודע שסדרת דרמה חדשה של רשת ABC מובלת ע"י שחקנית שחורה. פעם מדע בדיוני, היום זו המציאות. בישראל, כאמור, זה לא קורה. פעם כלום, היום כלום.
קשה להאמין אבל כמעט תמיד המצב היה עגום. "החמישייה הקאמרית", "במרחק נגיעה", "הבורגנים" ו"סרוגים" העניקו את קדמת הבמה לנושאים במרכז סדר היום הישראלי אבל בזה, פחות או יותר, העסק הסתכם. בימינו, "שלושים ש"ח לשעה" בערוץ הראשון היא נקודת אור חלשה במנהרה החשוכה. כשגופי השידור כבר מחליטים לייצר דרמות ראויות, עלילותיהן לא מתמקדות בסדר היום הישראלי אלא בתוכן שיכול להתקיים בכל מדינה אחרת.
דווקא בנקודה הכל כך נמוכה בה נמצאת היום תעשיית הטלוויזיה, אפשר למצוא תקווה. רגע לפני שערוץ 10 קורס וההפקות השונות מוקפאות, אפשר לקוות שהזעם שנאגר בגופם של היוצרים יבוא לידי ביטוי ביצירה. דווקא מהרעב ומהייאוש אולי ייצא אור גדול. אולי היוצרים יתחילו להתעסק רק במה שקורה מסביבם ולא במה שהיו רוצים שיקרו סביבם. ובאין ברירה אחרת, אולי גופי השידור ייאלצו להפיק רק תכנים (מסחריים ולא מסחריים) שיועילו לציבור.
זה כמובן לא יקרה. כדי שהתסריט המרגש הזה יקרה, על גופי השידור להכניס לאג'נדה קידום נושאים חברתיים חשובים כחלק בלתי נפרד מתמהיל השידורים. כל עוד גופי השידור מסתפקים בשעשועים ולא מאזנים את לוח השידורים, הציבור בישראל ירעב ללחם.