קלאסיקות מוציאות מאיתנו יחס דיכוטומי או שסוברים שזו יצירה שלמה ומושלמת שאסור לגעת בה ויש להניח לה להתייפות בפגעי הזמן; או שהגישה היא שאם זה עבד אז, למה שלא יהיה לנו עוד מהטוב הזה, רק חדש יותר, נוצץ יותר? המתנגדים למודרניזציית העבר, יכרכמו פנים אל אלו שממהרים להרוס כדי לבנות גבוה יותר; ואילו האחרים יטענו כנגד שמרנות ומונוליטיות. בסופו של דבר המבחן הוא מבחן התוצאה נסיונות מסוכנים יתגלו כהימור מצוין, אחרים כקפיצה מעל לפופיק, אין באמת נוסחות מנצחות, לפחות לא בתיאטרון. האם שווה היה לגעת בקלאסיקה הקישונית "תעלת בלאומילך", בשביל להביא אותה אל במת התיאטרון? בקצרה לא. ויותר באריכות לא, ממש לא. אין מי שיוצא מזה טוב. אפילו לא אפרים קישון.
"תעלת בלאומילך" היא קלאסיקה ישראלית ללא עוררין, פיסת היסטוריה חברתית, תל אביבית, קולנועית. היא הולידה מתוכה את "השוטר אזולאי" בביצועו המופתי של שייקה אופיר (שנערכת לו בהצגה מחווה חקיינית, לא מעודנת ולא נעימה שמגחיכה את דמות המזרחי היחידי של "תעלת בלאומילך"), היא הביאה את ישראל לטקס גלובוס הזהב, וסימנה אפשרות לאופק קולנועי חדש ועדכני. הסרט הצליח להיות גם ביקורתי וגם אנושי, "זה כמו 'תעלת בלאומילך'" הפך רפרנס ישראלי יומיומי לתיאור אירועים בירוקרטיים, קטנוניים וספוגי איוולת, הרבה לפני שמישהו אמר "זה כמו ב'סיינפלד'".
אחרי ההצלחה המסוימת של עיבוד "השוטר אזולאי" לבמת תיאטרון הבימה (שם נכנס לנעליו המונומנטליות של אופיר, מוני מושונוב הנהדר), החליטו גם בתיאטרון הקאמרי שהגיע הזמן לסחוט גם כן את לימון הנוסטלגיה, במלאת עשור לפטירתו של ההומוריסטן הגדול, ולבדוק האם קישון עדיין מביא קהל. אפרים קישון יביא קהל, הוא יביא את אלו שמתגעגעים לעברית שלו, לבדיחות הקטנות, העוקצות בעדינות, לסרקזם ההונגרי. אפרים קישון יביא לתיאטרון את אלו שזועפים "ריאליטי שמיאליטי", כי תיאטרון ועוד תיאטרון קישוני נמצא לכאורה הכי רחוק על הסקאלה מ"האח הגדול".
"תעלת בלאומילך" היא ניסיון תיאטרוני מלא חיבה, שנעשה באהבה גדולה וכוונות טובות, ואפילו לא מחשיד עצמו כתעלול יחצ"ני שנועד למשוך קהל ותו לא. אבל התוצאה לא מצדיקה את עצמה דיה, ומה שמתאחד בלי מאמץ בסרט המקורי כסיפור אחד בעל זרועות שונות, מתפרק על הבמה למספר קווי עלילה שלא משוחחים זה עם זה, וחלקם משמימים ממש. גורי אלפי, יוצר ובמאי ההצגה (יחד עם אלי ביז'אווי, המתרגם המבריק) מגלם את דמותו הזכורה לטובה של ציגלר (אותו במקור גילם ניסים עזיקרי). אלפי מביא מתיקות וחן טבעי, בימוי דינמי ששם דגש על התנועה הבימתית, ועבודת הגוף של השחקנים. במובנים רבים, אלפי וביז'אווי יצרו מחזמר נטול שירים עיצוב הדמויות המעט שטוח, הטקסטים המשועשעים מכדי להיות דיבוריים, המיקצב והמוזיקליות כל אלו מסמנים שאנחנו לא בדיוק בהצגה כמו שאנחנו בסוג של מופע. זה עובד כדי להניע את ההצגה קדימה, אבל מפספס ברמת המסרים או הרגש שלחלוטין לא עוברים.
את אלפי, כך נתבשרנו בשבוע שעבר, יחליף אושרי כהן בתפקיד ציגלר מה שיצר שערוריה זוטא בקרב הקניינים, אבל למעשה לא אמור לשנות באופן משמעותי. התפקיד פעור העיניים, התמים והכן עד כדי פראייריות, יושב מצוין גם על כתפיו של כהן למוד הבמות. מה שכן, לא ליהוק כזה או אחר הם מה שיצילו את "תעלת בלאומילך" מגורל השושבינה שהתלבשה במיטב בגדיה רק כדי לשאת את זר הכלה. הסאטירה החכמה של קישון מהדהדת רק מרחוק, שובל בושם שהוא בעיקר זיכרון ורצון להתרפקות בחיק הנוסטלגיה. התוצאה לא רעננה, ולמרות האפשרות שלה להיות רלבנטית, היא זהירה מכדי לבצע רצח אב אמנותי ונשארת צל חוורייני. בסופו של עניין, נותרת ההצגה מעין הורדת כובע ממלכתית ומכובדת בפני גדול ההומוריסטנים הישראלים, ובממלכתיות ומכובדות היה מסביר זאת קישון טוב מכולנו לא יכול להיות שום דבר מצחיק או חשוב באמת.
