טוליפ: הדג מסריח מהראש

בשולי שמורת טבע נדירה ביופיה באפריקה הוקם לול תרנגולות גדול מאוד. הלול מתוחזק היטב, עם מתקן איסוף שפכים שופרא דה שופרא. הוא עובד יפה, מגלגל הרבה מאוד תרנגולות למשחטות מדי יום, והרבה מאד כסף. בעלי המקום פועלים על פי כל ההוראות המחמירות של אחזקת לולים, כולל ניקיון שוטף והזרקה מוגברת של חומרי אנטיביוטיקה לאפרוחים הקטנים, שלא יהיו חולים. ככה, אם יברחו כמה מהם החוצה, הם לא ידביקו את חיות הבר במחלות מסוכנות שהגוף שלהן לא מכיר.

ברחבי העמק בו נמצאת השמורה הקטנה, וכמובן בתוכה, מתקיים איזון עדין בין חיות טרף, אוכלי עשב, זוחלים ועופות. העמק נודע בעולם כולו בזכות מגוון המינים שחיים בו, האוויר הצלול ויופיו המדהים. עכשיו כבר לא ממש. הצמחיה המיוחדת במינה של השמורה קמלה במהירות, לא ברור בדיוק למה. זה משהו באוויר, אולי, איזו צחנה דקה מהאזור החקלאי, עודפי מזון התרנגולות שהרוח מפזרת לכל עבר, המספר הגבוה של המבקרים בשמורה, הרבה יותר מדי, המפעלים התעשייתיים שם באופק, ותחנת הרכבת שפועלת קרוב מאוד לגבולות השמורה מצפון מערב.

חיות הבר מרבות להסתובב באזור החקלאי שבעמק. יש, אפילו, צמחים שנהנים מהקצת חרא שבורח מכלובי התרנגולות ומדשן להם את האדמה. בזכותו הם צומחים יותר מהר. גם שועלים אוהבים להסתובב שם, לארוב לטרף לתרנגולת טועה שנמלטה מהלול. האנטיביוטיקה שבגוף התרנגולות לא עושה להם כל כך טוב, לשועלים, אולי אפילו פוגעת להם במערכת החיסון, אבל הם לא יודעים את זה. מדי פעם מצליחות תרנגולות שחמקו מבעד לסורגי הפלדה של הלול להקים מושבות קטנות באזור. בהתחלה קרוב ללול, אחר כך מאוד רחוק ממנו, ממש בתוככי השמורה. ציידים נהנים מאוד מהציד הקל של התרנגולות, שבשרן ערב לחיכם של האפריקאים. סימני גוויעת השמורה ניכרים כבר בכל מקום.

לאט-לאט מתעוררים מרבצם חרדי הסביבה, "הירוקים" בפי הבריות. הם מביאים מומחים שקובעים שהלול תורם להרס השמורה יותר מכל הבעיות האחרות שמסביב. הם מפרסמים את המחקר ושולחים מדענים מכובדים לדבר על זה במיטב כלי התקשורת האפריקאים. הם מנסים להילחם בלול גם באמצעות מערכות החוק והמשפט. הם שוכחים, כמדומה, להגיד לציבור את הדבר העיקרי: ששמורת טבע ולול תרנגולות ביחד, זה לצד זה, הם בגדר אבסורד גדול. בעיה אסתטית, במובן העמוק של המילה. אוקסימורון שקרם עור וגידים. שבסוף מישהו יהיה חייב ללכת: הלול או השמורה.

בעלי החווה החקלאית, מצידם, מחזירים מלחמה. הם מביאים מחקרים שקובעים שהסיבות לגוויעת השמורה לא נוגעות כלל לקיומו של הלול. זה בגלל עודף המבקרים, ובגלל זיהומי התעשיה והתחבורה שמסביב. יש להם קייס, לאנשים הטובים מהלול, אין מה להגיד. נכון שהלול לא קיבל את האישורים החוקיים הנדרשים להמשך פעילותו, אבל רבאק, הם אומרים, אתם יודעים שזה סתם נייר. במיוחד כאן, באפריקה, מקום בו השלטון מתמחה בניהול מלחמות התשה מזהירות נגד רשויות החוק. יהיה בסדר, הם מהרהרים בינם לבין עצמם.

הירוקים לא מוותרים. הם מביאים אחד, דניק הנחמד, שמוביל להם קמפיין. דניק אומר לכולם שמחרבנים להם על השמורה הכי יפה בעולם. בטונות. שהחרא מהלול מאיים להטביע את השמורה באדי סירחון וזיהום, ולהביא לחיסולה בתוך שנים ספורות. האנשים אוהבים אותו, את דניק הנחמד, הוא נראה להם לא מזיק, אחד שהעולם יקר ללבו. פעם הוא והכלב שלו, שוליק הזהוב, אפילו היו מפורסמים.

אחר כך דניק נענה להזמנת בעלי לול התרנגולות, ומסכים לעשות סיור בעמק. הם מראים לו כמה יפים הצמחים שצומחים על החרא, מראים לו מחקרים. הוא כבר עמוק בעניינים, דניק, בתוך הוויכוח הלוהט. הוא משתכנע. דניק בנאדם ישר, אז הוא מסכים להוביל קמפיין נגדי בהתנדבות ואומר: טעיתי. דניק מתכוון שהוא כבר לא חושב שמחרבנים לנו על השמורה. ושגם אם מחרבנים קצת, זה בעצם לא נורא. הוא לא אומר שחשוב שיהיה לול דווקא ליד השמורה, הוא אפילו לא אומר שראוי שיהיה. הוא בכלל לא חושב על זה, דניק הנחמד. אם רק שוליק הזהוב, הזכור לטוב בזכות האינטלקט המזהיר שלו, היה בסביבה, יכול להיות שדניק היה מנהל איתו איזו שיחה קצרה, כמו בימים הטובים, מוציא קצת את הראש מהחרא ומבין. אבל שוליק מת מזמן ומידת ההיגיון שבעצם קיומו של לול התרנגולות נמצאת מחוץ לגבולות הוויכוח. אולי בגלל שהקמפיין הראשון שדניק הוביל התעסק בחרא במקום במה שחשוב באמת.