כשהיינו יתומים

השואו האמיתי בהופעה של כוכבי הסדרה "פינת אור" היה דווקא הקהל שסיפק סיפור - ולו מינימלי - לאירוע. על הבמה התנהלו בעיקר שירים וריקודים בשפה זרה, על רקע מפגן תאורה ספקטקולרי. שום דבר לא היה ממש קשור לתוכנית, ולבסוף הבנתי כי לא הכרחי שיהיה. הרי צריך לזכור שמדובר בפולחן, ולא בזה של העלילה. כמו במקרים דומים רבים, גם בטקס הזה הסוגדים היו דמויות עמוקות בהרבה מהאלילים על הבמה (הללו אפילו לא הזכירו את דמויות הקרטון שלהם בסדרה כיתומים מסכנים). למעשה, בצאתי מההיכל, הדבר היחיד שנטבע בזכרוני היה הקהל.

המופע התחיל כשכוכבי סדרת ההמשך ל"קטנטנות" נכנסו לבמה בצעדים מסורבלים ונראו כמו חבורה שהתפרצה מהיציע עם לוק ישראלי של ילדים חמודים - ודאי לא סטארים. בהמשך הם פתחו בשירה על רקע פלייבק ובריקודים עם כוריאוגרפיה מתנ"סית. שיא החפ-לפיות היה כשנדיה, באמצע ריקוד סוער, שלפה זוג סרטים והחלה לנופף בהם ולהתיר פלונטרים לסירוגין. חוץ מזה היתה תחלופה משביעת רצון של תלבושות צבעוניות, כולל מכנסיים קרועים עד הטוסיק לאחת מהפעוטות ביותר בקאסט. בשאר הזמן התעסקו הקטנטנים בהקפות מעגליות של הבמה, שהייה מוקפת קהל, ובאמצעה שכן מבנה ביזארי שהסתיר את הכוכבים ממחצית המושבים באולם כל רגע נתון. על ליקוי המאורות הזה חיפו מסכי ענק מדגם סימולקרה.

אם מתעקשים למצוא סיפור בתצוגת הכוכבים של "פינת אור", זה הולך בערך כך: ילדים יוצאים מפחי זבל, שרים ורוקדים - כולל שימוש מהפכני במטאטאים. לאחר מספר שירים, אחת הבנות פונה לקהל באחד מרגעי הדיבור היחידים ופוצחת במונולוג מרגש ומתורגם שמסביר כמה זה נורא כשאין אבא ואמא שינשקו אותך לפני השינה. מדי פעם מופיעה גם דמות של מכשפה עם מוטיב מוזיקלי תואם ועושה "בההה" לכולם. לפתע על מסכי הענק מוקרן קליפ סתמי שלא קשור לשום דבר אחר במופע. ואז, לקראת סיום, המכשפה חוטפת דחיפות וצ'אפחות מכל הילדים. רק לאחר מכן מגיעים סוף-סוף לסיפור האמיתי: אחת הכוכבות מעודדת תחרות צרחות בין הגזרות השונות של הקהל.

הקהל עצמו היה כיף טהור, מן הטובים בז'אנר. אפילו שלא מילאו את כל האולם, הילדודס לא הפסיקו לעשות את העבודה. בכל פעם שהתקרבו הכוכבים לקצה הבמה, הם הסתערו, הניפו כרזות אהבה בספרדית ונעו בתנועות ריקוד מסתוריות לצלילי השירים. בהפסקה הם הגניבו מכתבי הערצה לאמא של אחד ה"יתומים", שישבה לידי בתא העיתונאים. כמה ילדות שהתפלחו לאזור הסגור ידעו לספר לי על שיוכן המשפחתי של כל אחת מהאמהות הנרגשות שישבו שם. אני לא יודע אם אותן ילדות שיקפו משהו, אבל ההערצה שלהן היתה טבולה בקורטוב של ציניות ומודעות עצמית. בסוף אחת מהן אמרה שזה בעצם מופע די משעמם. רגע אחרי זה שאלה אם אני יכול לסדר להן כניסה אל מאחורי הקלעים וצחקה.

לרגעים היה נראה כי הקהל והבמה מנהלים תחרות של רהבתנות. זו לא היתה סתם היפנוזת המונים חד כיוונית, אלא יחסי גומלין. למשל, כשמיטיבים להסתכל לתוך פניה של לאורה בת העשר רואים אותה משתהה לחלוטין מגילויי ההערצה, לרגע מחייכת, מנופפת, לרגע כמעט מבועתת. ברגעים האלה סתם ילדה רגילה, ובכל זאת היא כוכבת, כי בניגוד לילדים-שחקנים מתוכניות חינוכיות, היא עומדת בפני עצמה כדמות שאיננה תלויה במבוגרים, יתומה, או אם תרצו אפילו דמות בוגרת.

עם זאת לפעמים מתגנב החשד שבתקופה שבה המדיום הוא הכוכב, עצם המיקום של לאורה על המסך הוא שהופך אותה לנערצת על בני גילה. מצד שני, ואולי בגלל התום שלה, דווקא היא נראתה יותר מכולם ילדה פשוטה מהקהל שהסתננה לתחום הזרקורים. כשהיא מנופפת לשלום, המושבים הופכים לבמה, הקהל הפך לכוכב והיא הגרופית הנרגשת.