מומי פרום דה בלוק

מומי לוי קרא לאלבום הבכורה שלו "היפ סול", והוא מסביר שזה גם שם וגם ז'אנר. בעיניי זו כותרת לא כל כך מוצלחת. נדמה לי שזאת יותר הצהרת כוונות מאשר הגדרה. לוי מרגיש שהוא קשור בנימי נפשו גם להיפ הופ וגם לסול. הוא רוצה שיידעו שהאלבום שלו הוא לא שמאלצי כמו אלבום חדש של מריה קארי החוזרת מהגיהנום. וזאת כמובן זכותו, אבל אם אנחנו בעניין של הגדרות, הרי שרוב זמרי וזמרות הסול והאר אנ' בי הבולטים כיום בעולם נמצאים די קרוב ללוי על הסקאלה. למעשה רק מעטים וחריגים מאוד אינם נותנים את הסול שלהם באווירה של קצת היפ ולא מעט הופ.

ייתכן שיוצרים צריכים להשאיר את ההכתרות למי שיותר מבינים בזה. הנה בבקשה: אלבום הבכורה של מומי לוי הוא אלבום האר אנ' בי הישראלי הראשון. לא היה כזה מעולם. ואני אומר את זה די באחריות. ועכשיו ההסבר. ישראל היא מקום מאוד לא גרובי. הפולנים לסוגיהם הם אנשים שלא כל כך יודעים לעשות שמח. בדרך כלל כשהם משתדלים זה יוצא Fאנק מיושן ולבן מאוד. התימנים שרים יפה אבל המקצבים שלהם, אם בכלל, הם יותר מהאגף האתני. המרוקאים דווקא יודעים לעשות שמח, אבל בסגנון שנקרא לו יותר שמי ואין לו שום קשר למוזיקה שחורה מאמריקה. מאחר שהאתיופים חדשים פה והם באו מאפריקה, שם הכל עוד שבטי מאוד, יוצא שאנחנו נותרים ללא שום גרוב.

ואכן, עד היום לא היתה כאן שום זמרת נשמה רצינית, שום זמר שיכול להרקיד אתכם ברוך, שום דבר שמתכתב עם המסורת השחורה של דיאנה רוס, סמוקי רובינסון, מרווין גיי ועד מקסוול, אשר, מרי ג'יי בלייג' ודומיהם. היו זמרות "עם" נשמה, אבל אף פעם לא הדבר עצמו. ומומי לוי עושה כאן חצי נס, כי כששומעים אותו מבינים שזה פשוט הדבר האמיתי, רק בעברית. ברוכים הבאים.

לוי עושה מעשה ומביא דיסק מודרני של מוזיקה שחורה שהוא לא רק מוצלח בפני עצמו, אלא גם בהשוואה לדברים שבאים מחו"ל. אולי זה נובע מכך שהמוזיקה השחורה היא כבר עשרים שנה מוזיקה עם הרבה סימפולים, הצדעות וסתם העתקות, ולכן, כשמוזיקאי בישראל לומד את הז'אנר לעומק הוא יכול, אם יש לו הכישרון, להמציא מקבילה ישראלית.

כמובן שלוי רוכב על גל ההצלחה של ההיפ הופ והראפ בארץ. זה לא מקרה שלקח לו הרבה זמן לגבש את הדיסק הזה, וזה לא מקרה שסאבלימינל והצל מתארחים בו לא מעט ואיתם כל משפחות הז'אנר לדורותיהן, שכן מדובר לחלוטין בבני דודים. אבל בעוד ההיפ הופ הישראלי כבר מתאזרח ומתאים את עצמו לאדמת הטרשים המקומית עם הרבה מוטיבים של מוזיקה מזרחית, לוי עוד בשלב שהוא רוצה לעשות לגמרי אמריקה. שחור ורחוק מפה. למזלו הוא עושה את זה יפה.

המארז שנשלח לחנויות מכיל שני דיסקים. הראשון הוא "היפ סול", דיסק מרשים ומוצלח מאוד. רוב הקטעים ברמה גבוהה, מופקים יפה, מגוונים ומציגים את לוי כמולטי טאלנט רציני שיודע גם לשיר, גם להלחין, גם להפיק וגם לזווג זיווגים. ועם מעט מאוד נפילות בטקסטים. הדיסק השני אקלקטי ומכיל מלא שירים שיצר לוי בדרכו הארוכה אל אריך נגן ראשון. הדיסק השני לפעמים אפילו יותר מעניין, כי באמת יש שם שירים שונים ומשונים, כולל בלדות וויטני יוסטון אמריקאיות לגמרי. אבל הוא רק מוצר נלווה. הדיסק הראשון היה מספק גם אם היה מגיע לבדו.

עכשיו רק נותר לשאול _ האם יש מישהו שבכלל מעוניין בז'אנר הזה בישראל? שאלה טובה ללא תשובה. בסך הכל הרדיו מאוד אנטגוניסטי לסוג הזה, ודיסקים נמכרים רק על דרך אוספי הלהיטים שבהם בולטות בלדות. מצד שני, אם.טי.וי, תחנה השטופה לחלוטין במוזיקה שחורה, היא בכל זאת הלחם והחמאה של דור שלם, ובמכוני הכושר היא פוגשת גם דורות מבוגרים יותר. ואולי זאת שאלה מיותרת. מומי לוי עשה מעשה. המעשה הצליח. עכשיו, כשהביצה כבר מיובשת, אולי תבואו בשבת, יהיה אחלה פיקניק.

ואם אתם כבר בעניין הסול קבלו המלצה על הדרך. יש זמרת אמריקאית בשם מילי ג'קסון (Millie Jackson ). אומרים עליה שהיא המציאה את הראפ הנשי. זה היה בתחילת הסבנטיז, כשהיא תיפקדה כתשובה הנשית לאייזיק הייז. אחת שמדברת לאורך שירים ארוכים וגרוביים ומספרת באופן פרטני וקורע על הרומן העגמומי שלה עם גבר נשוי. שני תקליטים מושלמים היא הוציאה בתקופה ההיא, אחד אחרי השני: "Caught Up" ו"Still Caught Up". עכשיו שניהם יצאו על דיסק אחד שמגיע לאוזן השלישית (או לאינטרנט), ואם אתם אוהבים מוזיקה שחורה ובעיקר בלאקספלויטיישן _ יעני מוזיקת סבנטיז מאזורי "שאפט" ו"סופר פליי" _ פשוט לא תאמינו כשתשמעו את זה. באחריות..