גיל ריבה? טרנד מ-98

זה זמן רב שהטריק החדשני בשעתו של גיל ריבה מתקיים בקרבנו כפיחות זוחל של מסורת עבשה. השבוע, לנוכח כתבת דירוג כריכות הספרים שלו ב"מעריב", הסאה הוגדשה, הבלונד הקליש, השפתיים בוקעו. סופית. גם התערבות כירורגית לא תעזור הפעם.

המבסוטיות העצמית של ריבה הובילה אותו בכתבה ללעוג לכל "מה שאי אפשר לומר אותו ב-1500 מילה", כלשונו. ריבה שפך את מררתו על אנשי הספר, הכותבים, העורכים, מעצבי הכריכות, כל העושים במלאכה הסיזיפית של הכתיבה שאינה עיתונות. בכתבה שכתובה כפרודיה - שאינה מודעת לעצמה – על עצמו גרס ריבה כל דף שאינו מונפק על ידו וכל משפט שהקונטקסט שלו תלוש מציניות בלתי מוסברת. גרס הכל. עם קריצה, כמובן. רק שמרוב קריצות ריבה הפך למצמצן מעצבן.

לפני הכל, נשאלת השאלה מה בכלל הפך את ריבה לכה חדשני ומשמעותי בתולדות העיתונות העברית מלכתחילה? בעיקר עירוב התחומים הקרנבלי שיצר ריבה בשעתו בין הפוליטיקה, הדוגמנות, התרבות והקדוש ברוך הוא. כל דבר היה עבורו אייטם רכילותי. זו הייתה תפיסה נכונה לזמנה, פוסט-מודרנית במהותה, מוסרית בהגשתה, משום שריבה היטיב לנגוש אז בחזקים, כלומר בכל מי ששמו מופיע בעיתון. הנחת המוצא שלו הייתה שלכל מי ששמו מוזכר בעיתון יש מספיק רצון עכור – שראוי לרכב עליו עד שיתמוטט – להתפרסם ולפיכך, מגיע לו.

בעקבותיו, יש לציין, דידתה העיתונות הישראלית כולה והפכה את המוספים שלה לכתבות שעיקרן הרחבת האייטמים של ריבה. מה שפעם היה מוצפן בציפורה, הוא היום עיקר הכתבה. אם פעם נתניהו היה מתראיין למוסף על האסכולה הכלכלית שלו, ואת הצבעים שהוא מחליף בשיער היו מנווטים למדור הרכילות תחת שם הקוד "שר בכיר שבקיא באנגלית", היום הצבע שהוא שופך על שערו מהווה את כותרת המשנה של הכתבה. למעשה, המהפכה בעיתונות, כמו מרבית המהפכות, הגיעה לשלב שבו היא מיצתה את עצמה והפכה גרועה לא פחות מהמצב שקדם לה. לא לחינם ירד קרנם של מדורים כמו "שליחות קטלנית", "סתם" ו"ציפורה" – אין בהם צורך יותר.

חשיבות פועלו של ריבה לא הייתה דווקא החדשנות, אלא הנפת דגל הניצחון הסופי. המהפכה ששיכלל ריבה החלה בשלהי שנות השמונים, כש"העיר", רשתות המקומונים ו"חדשות" כמובן, עשו הכל כדי לצמצמם את הפער בין מה שכתוב בעיתון למציאות. בעיתונות הממסדית נהוג היה עד אז שראיון עם סופר הוא שם תואר ארוך מדי לעוד ראיון עם עמוס עוז. קבוצת עיתונאים צעירים שיוועה ליחס הנכון לתרבות פופולארית, לקצת הומור, לנעיצת סיכה בבלון החשיבות העצמית של הפוליטיקאים. הם התחילו, ריבה גמר.

יש שמתקשים היום להחליט האם גיל ריבה הוא זכר או נקבה או האנדרוגינוס מרעננה, אבל דבר אחד בטוח: טיפש הוא לא. מיד כשזיהה שהמהפך שיצר בכתיבה העיתונאית הושלם, הוא הבין שתפקידו ההיסטורי נגמר ומיהר לפסוע למחוזות אחרים: טלוויזיה, אינטרנט, כתבות במוספים. כבר לא רכילאי.
אבל העובדה שריבה אינו כסיל גמור עדיין לא הופכת אותו למבריק. בשל כך הוא עושה מחדש את מה שעשה בעבר, רק ללא החן, ללא המקוריות, כשחציו השנונים – שנונים משו – פוגעים הפעם דווקא בחלשים.

בבואו ללעוג לשבוע הספר צחק ריבה על סופרים, או כאלה שמתיימרים להיות סופרים; בכל מקרה הוא פגע בכאלה שלא יקבלו ג'וב אצל אפל. יתרה מזאת: בתוך הכתבה הוא בחר לפרגן דווקא לחזק בשוק הרעוע הזה – רם אורן.
אבל מעבר לשינוי בקוד המוסרי של ריבה, יש עניין נוסף: בשלב מסויים התגאות בבורותך היא בעיקר עדות לבורותך. דבר אחד הוא לא להתבייש שאתה לא מאלה שקראו את "יוליסס", ודבר אחר לגמרי הוא להתגאות בכך שאתה לא מאלה שקוראים בכלל (כלומר, לא משהו שאורך יותר מ-1500 מילה). בשלב מסויים החן נושר מהשאננות. אחרי שביצע את סיבוב הצחוקים שלו על... על מי לא בעצם, מה שנותר לגיל ריבה הוא להתגלות כמצחיק בעצמו. בדיחה. לאור זאת, מוזר שריבה, אותו עיתונאי "פרוע", "מגניב", "האיש שהגדיר את המקוריות", "זה שהמציא את המילה 'משו'", הפך זה מכבר לפרה קדושה. תגובות הקוראים ודאי ישמחו לסנוט בו במיטב השיבושים שהשפה העברית יכולה להכיל, אבל לא המגיבים נחשבים. בקרב העיתונאים ריבה זוכה למין הסכמה שבשתיקה, קונצנזוס מופרך, כבוד שמשמעותו פחד. חפשו מתי והיכן מישהו שאינו זקן או שאינו סבל בעצמו מלשונו של ריבה ניסה לומר עליו משהו רע. לא תמצאו, למעט עקיצות של הפוך על הפוך
.
למה? בין היתר משום שאחת הבעיות המרכזיות בבואך להאיר את דמותו של ריבה באור שלילי נעוצה בתגובתו. ריבה אינו מגיב, הוא תמיד מאפיין. אלא שכמו שוטר דביל שיודע רק לבקש תעודת זהות, גם האפיון של ריבה מורכב משנתונים בלבד. שום אמירה מעניינת, שום ניתוח מקורי, שום הארה. קסטל בלום? טרנד מ-87', יואב קוטנר? מ-85, אינטלקטואליות? טרנד מהמאה שעברה. ערוץ 10? פאסה. ערוץ 10? טרנד לוהט (אם יש לו תוכנית שם). בכך הוא סותם את הגולל על כל ויכוח. משוכנע בניצחונו. הוא יכל להיות רואה חשבון, ללא ספק, השאלה היא מדוע עדיין יש לספור אותו. אין דרך טובה יותר לנסח את מצבו של ריבה מאשר להיאחז בטרמינולוגיה של הרכלן בעצמו: ריבה הוא טרנד עבש מ-97, טרנד שמיצה עצמו. מיצה משו.
נ.ב
ייתכן שטעיתי. יש הסבורים שבעצם מדובר בטרנד מ-98 .