כמה חבל שאין לנו נשיא בארץ. עם כל הכבוד לנשיא קצב, הכוונה כאן היא לאיזה ג'ד בארטלט מסוקס ושרמנטי שיגור עם אשתו והכלב בארמון עם עמודים בירושלים, ישלוט על העולם, וייעזר בצוות שנון שמעביר את כל זמנו החופשי בחדר הכושר. במקום זה נתקענו עם שיטת בחירה פרלמנטרית ועם מנהיגים שהסקס אפיל מהם והלאה, לא חומר מהסוג המבעבע עם פוטנציאל לסדרת איכות. ומה יעשה יוצר ישראלי שממש רוצה לייבא את הסדרה "הבית הלבן" לישראל? החומרים האנושיים והממסדיים לא מתאימים לפיירקס, אבל אם הוא יאיר לפיד הוא כבר יצליח לייצר לו תבנית משל עצמו.
"חדר מלחמה" לא עוסקת בפרונט המדיני, המנהיגים הנבחרים, כי בינינו את מי מעניין איזה בורקס אוכלים ביבי ושרון בחדר הישיבות ומה עושים העוזרים שלהם בקפטריה. היא מלווה גוף פיקטיבי מאחוריהם שמקבל את ההחלטות, חדר מצב שמורכב מהאנשים המוכשרים ביותר מכל זרועות המודיעין שתפקידם לתת עצות בטחוניות לראש הממשלה בזמן אמת. אבל גם אם המצלמה לא עוקבת אחרי ראש ממשלה ישראלי חסון בזמן שהוא מוציא את הכבשים לטיול בלילה, עדיין מדובר בגירסה פטריוטית של הסדרה האמריקאית ההיא, שתקועה בלוח השידורים של טלעד בין חדשות חצות לקונצרטים מההיכל.
כדי לגייר בהצלחה סדרה מחו"ל, בני משפחת קמיצ'לי שימו לב, צריך היוצר לקחת ממנה את המאפיינים הטובים אבל לא לשכוח לעברת אותה כהלכה ולהכניס לתוכה קצת מאישיותו, בייחוד אם היא נפרשת בכל סופשבוע מעל דפי העיתון הכי מצליח בארץ. "חדר מלחמה" מזכירה מאוד את "הבית הלבן", אבל קשה מאוד לשכוח באיזו מדינה היא מתרחשת ומי המנחה/פובליציסט/מפרסם בנק/מקריא ספרי ילדים שכתב אותה. מי שהתחיל לצפות אתמול באמצע הפרק אולי לא ראה במבט ראשון את הדמיון לסדרה האמריקאית. מי שצפה בשיר הפתיחה לעומת זאת, בוודאי שם לב לדמיון הבוטה בין השתיים, כינורות רועמים מלאי פאתוס (עם דמיון מפתיע לשיר מתוך מרי פופינס, יש לציין). קצת טו מאץ' לגוף ביורוקרטי ישראלי, כמו לפתוח סדרה על ההסתדרות עם נעימת הפתיחה של אי.אר. גם במהלך הפרק קשה היה להתעלם מהשיחות תוך כדי הליכה, חילופי המילים המהירים והסיום הדרמטי, נטול מילים אך קטליזטור רציני ללחלוחית בזווית העין.
הבלגים האלה עשויים משוקולד
אבל עקרונות אמריקאיים בצד, מבחינת העלילה "חדר מלחמה" כולה ישראלית, מהברדק הטיפוסי ועד פיגועים ופוליטיקה מפלגתית. נראה שלפיד ממש נהנה מהתמודדות עם סוגיות שנויות במחלוקת כמו רבי-מחבלים ש"חוזרים בתשובה", ההרג שלנו מול ההרג של הצד השני, משא ומתן תוך כדי טרור ועוד נושאי ארוחת ערב יום שישי טיפוסית בישראל. הוא כל כך אוהב את זה, עד שנדמה לפעמים שהוא פשוט העלה על הכתב ויכוחים שלו עם עצמו שממש בער לו להוציא אותם החוצה. הדיון על בלגיה, למשל, לא תרם במאומה לעלילת הפרק הראשון, הוא רק הזכיר קטעי פרקים מספינת האם, שמטרתם לספק ליוצרים דרך מילוט לדעותיהם האמיתיות. דיון של ממש לא היה שם, אם להיות כנים, אלא יותר קטילה חסרת פשרות של הפחדנים-האלה-שכל-מה-שהם-יודעים-לעשות-זה-שוקולד. ללפיד לא ממש אכפת אם אתם מסכימים אתו, זה הבייבי שלו וזכותו להביע את עמדותיו ואישיותו.
את האישיות של לפיד, לפחות מצפייה בתוכנית האירוח שלו ומעל דפי העיתונות, קשה לפספס, היא מוזרקת ישר לווריד בכל בדיחת קרש ודיאלוג מתוחכם. רוב הזמן זה עובד יופי. הפרק הראשון התחיל אמנם בעצלתיים, וכדי לכפר על כך רוכזו ברבע השעה הראשונה בדיחות עבשות משהו שנורו לכל הכיוונים, אבל מהר מאוד הוא תפס תאוצה והצליח לרגש ואף להצחיק. ממש להצחיק, בהומור שנון ואינטליגנטי. צוות השחקנים שגויס למשימה לא הזיק אף הוא לכתיבה. קשה להאמין שיוצר אחר היה מצליח לספק רשימה כזאת של סטארים: ליאור אשכנזי, איילת זורר, אלי פיניש, רוני פינקוביץ' וששון גבאי יכולים כל אחד מהם להחזיק סדרה על כתפיו, והחיבור ביניהם הרמוני. חוץ מאלי פיניש, ששיחק נהדר את העצבני שבחבורה, הפגינו כולם משחק מאופק שנתן מקום גם לשאר חברי הצוות להתבלט.
"חדר מלחמה" פשוט טובה, וגם החלקים האיטיים בה לא מביכים, תופעה ישראלית מבאסת לרוב, אלא נובעים ממשחק טוב עם תסריט קצת פחות. רק הרייטינג יאמר אם רשת נקמה סוף סוף בשם היורמים במלכת הכיתה קשת, והצליחה לקבע את הצופים למסך עם דבק מגע. מה שבטוח הוא שהתוספת האחרונה לאימפריית לפיד לא כוללת רודפי פרסום שסגורים בווילה, מפזזים על במה או קופצים באנג'י מעזריאלי כדי לזכות בדירת חדר וחצי ברמת גן, וזהו כבר דוז פואה לזכותה.