אסף חנוכה

איזו מוזיקה אתה שומע במהלך העבודה?

אני חייב להודות שבדרך כלל אני לא שומע מוזיקה, למרות שאין לי שום דבר אישי נגדה. כרגע אני מאזין דרך האינטרנט בעיקר לתחנת הרדיו של ניו יורק - WNYC. שם אני שומע הרבה ראיונות עם אמנים, סופרים ובימאים. המוזיקה שאני שומע במהלך העבודה לא ממש משפיעה על התוצר הסופי, אלא מספקת לי עניין לאורך הדרך. יש משהו בתוכניות מלל, בדרך שבה הן מעסיקות את המוח, שמסייע להגיע למצב שבו הציור קצת לא נשלט ואז נוצרות בו צורות מאוד חופשיות. אני מעדיף סגנון כזה על פני איור מהודק ולחוץ. חוץ מזה, הרדיו האינטרנטי מספק לי סוג של אסקפיזם עדין מהחום והחדשות המקומיות.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

ספר הוא הדבר שמזין אותי ביותר. מעבר לעובדה שסיבים נטולי עץ משפרים את העיכול, יש משהו בספרים שמשאיר מקום רב להשלמת פערים. יש בהם משהו אישי וחד פעמי שקוסם לי. הרגשתי כך כשקראתי את ספרו של בן קאצ'ור - JULIUS KNIPL. אלה סיפורים שעוסקים בחייהם הקטנים של סוכני נדל"ן ומכירות ומתרחשים בניו יורק, בסביבות שנות ה-50' וה-60'. על ידי הצגת הרגעים הקטנים והיפים בחייהם, קאצ'ור מצליח ליצור משהו מאוד פואטי ולחבר בין ארכיטקטורת העיר לחיי האנשים. זה הישג לא מבוטל. האנשים נראים לפעמים כמו בניינים והבניינים כמו אנשים. לפעמים מאייר מצליח ליצור תיאור שבו מרגישים שהעצים ופנס הרחוב, מכונת הכביסה ברקע, האנשים והבניינים, כל האלמנטים שייכים לאותו עולם. לכל דבר יש אופי. מול הגישה הזו ניצבת גישה אחרת, יותר מחויבת למציאות ולדעתי יש בה משהו מת יותר. אני מאוד אוהב את המראה האורגני שיצר קאצ'ור. זה משהו שאני שואף אליו, למרות שלא תמיד אני מצליח במאה אחוז. כשמדפדפים בספר מרגישים שזה מופע של איש אחד. זו אינטימיות מאוד חזקה, נטולת מתווכים, וזה מה שאני אוהב בספרים.

קראתי לא מזמן גם את "פלטפורמה" של מישל וולבק העוסק במפגש בין אירופאי לתיירות-מין בתאילנד, ונקודת המבט של הגיבור הציני גרמה לי לחשוב מחדש על כל מיני אמיתות מדומות שמובילות את החברה הכביכול מודרנית. מבלי להיכנס לפלצנות, הוא מדבר בעיקר על מערכות יחסים, על הדרך שבה גברים תופסים נשים ולהיפך ומצליח לקלף איזו שכבה במשקפיים שדרכן אנו רואים מוסכמות חברתיות. וולבק מצליח ללכת צעד אחד אחורה ולהסתכל על מעגל הכללים והמוסכמות מבחוץ. כשלוקחים צעד אחורה מפתחים מודעות גדולה יותר לקיום הקודים. באיור שלי אני מנסה להראות דברים שאנשים מזהים ומכירים מחייהם, אך אני מנסה גם לקחת את הצעד הזה אחורה ולהסתכל בעזרתו על החיים. אני מחויב למציאות אבל מחפש דרך מעניינת להציג אותה.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גר ברחוב ביל"ו. זהו רחוב חד סטרי שעוברות בו מעט מכוניות, ככה שרוב הזמן שקט. שדרות רוטשילד, מקום אידיאלי לטיול של ערב, נמצאות מעבר לפינה. גם לבניין עצמו יש יתרונות, אני אוהב את הנוף שרואים מקומה רביעית – את האנשים שנכנסים לבניין ורואים להם רק את הראש והכתפיים ואת הבניינים הקטנים שרואים מרחוק. יש תחושה חזקה של מרחב, וזה חיוני למי שרוב הזמן לא יוצא מהבית.

למי היית מכניס מכות?

לכל מי שמציע לי כרטיס חבר. בזמן האחרון, בכל מקום מישהו מציע להחתים אותי במועדון לקוחות. רק צריך טלפון וכתובת, זה בחינם ומקבלים הנחות ואולי תזכה בפרס. עצם המחשבה שהפרטים האישיים שלי שוכבים באיזה פולדר במחשב של תאגיד מפריעה לי לישון בלילה. אז אני לא רוצה להיות חבר במועדון שלכם. תודה.

מה ההתמכרות שלך?

אני מכור ללילה ולמזגנים. בעצם, לכל דבר שמנתק אותי מתחושה של הווה ברור. אני לא רוצה לראות שקיעות וזריחות. עדיף אור קבוע מהמנורה וטמפרטורה נוחה, בלתי תלויה בעונות השנה.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

הייתי שמח מאוד להעביר ערב עם דיוויד לינץ' ולשאול אותו לפשר כל הסרטים האלה שהוא מביים. לנסות להבין איך הוא מצליח לייצר עלילה לא ברורה לחלוטין אבל עדיין מהפנטת ומרגשת. הייתי שואל אותו גם מה מסמל הגמד על כיסא-הגלגלים מאחורי הווילון האדום.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

החתול שלנו, כמובן, בגלל כמה סיבות. קודם כל, בגלל שהוא מופיע בשתי העבודות שאני מציג, אבל גם כי הילית, אשתי היקרה, מצאה אותו יום אחד ברחוב כשהתחלנו לצאת ומאז הוא איתנו. מכיוון שגם היא מציגה שתי עבודות בתערוכה, הייתי רוצה שהוא יראה איזה יופי יצא בסוף.

אני גולש בעיקר כשאני מחפש רפרנס. האמת היא שקשה לי להבין איך מאיירים הסתדרו לפני האינטרנט - כשהם היו צריכים למצוא תמונה של משאית משנות החמישים בשתיים בלילה.

האתר של הילית אשתי, שמציגה עבודות בתערוכה COMX:

http://hilitshefer.com/hilit

האתר של תומר, אחי התאום, ושותף ל Bipolar Comics שם התפרסמו העבודות לראשונה:

http://thanuka.com/index.htm

קרן אוקסמן, מאיירת ישראלית שחייה בלונדון, עבודות יוצאות דופן:

http://kerenoxman.com/

האתר של simplicissimus אוסף של איורים שהתפרסמו בסביבות 1900:

http://www.coconino-world.com/sites_auteurs/simplicissimus/mng_simpli.htm

אסף חנוכה (31) עדיין מתקשה להחליט אם הוא קומיקסאי שעובד כמאייר או מאייר שיוצר סיפורי קומיקס. חוסר היכולת שלו להגיע להכרעות לא מנע ממנו להתברג בין מובילי תחום האיור והקומיקס (ואולי כבר באמת הגיע הזמן להפריד ביניהם) בארץ-ישראל. על כל פנים, מסתבר שגם בלי הכרעות אפשר לשעוט קדימה. והנה רק דגימה - מאז שפקד את שורות צה"ל כמאייר ב"במחנה", הספיק חנוכה לסיים את חוק לימודיו בצרפת בבית הספר Emile Cohl, לצייר לכתבי עת בארץ ובעולם וליצור שני ספרים משותפים עם אתגר קרת - "פיצרייה קמיקזה" ו"סמטאות הזעם". יחד עם אחיו התאום, תומר חנוכה, הוא פרסם את החוברת "bipolar" שהולידה להם הצלחה בלתי מבוטלת ברחבי אמא-אמריקה ובתה הסוררת, הים תיכונית.

הוא מציין שעולם הדימויים שלו מגיע ברובו מחוברות קומיקס שקרא עוד כילד. עד היום הוא עשוי להתרגש מאקס-מן של צייר ממש מוצלח, ממש כמו פעם. היצירה שלו צועדת בין מחוזות האיור והקומיקס, לעתים בו זמנית. ימי הקומיקס של ילדותו הרחוקה צצים ועולים מחדש גם באיורים. לכן, הוא טוען, האיורים מזכירים קצת פריימים מקומיקס, איזשהו רגע מסוים שמבודד מתוך ציר זמן. החיבור בין עולם הדימויים שיצר הקומיקס לבין בחירתו בלימודים בצרפת הולידו סגנון שהוא כמעט בן כלאיים של חוקי יצירה שונים. השלב האהוב עליו בעבודה הוא השלב שבו נוצר משהו בעפרון על הדף הלבן. זהו הרגע שבו, מבחינתו, היצירה מתחילה להתעורר לחיים. כל מה שבא אחר כך הוא חלק נלווה להיווצרות החיים הראשונית של הדף. הפריימים של חנוכה דרמטיים ומובילים את העין כמעט כמו מצלמת קולנוע אוונגרדית ואפלולית. הקומיקס שלו מזמן ביקור ביקום שנמצא תמיד על הקצה, שנייה וחצי לפני התפרצות סוחפת כל.

ההשראה לדמויותיו מגיעה דווקא מעולמו שלו. כמו במאי חמוש במשקפי שמש ועשרות עוזרי הפקה הוא מלהק את הקרובים אליו לתפקידים שונים ביצירותיו. את אשתו (מאיירת מופלאה בזכות עצמה), הילית שפר, הוא ליהק לתפקיד ליהיא בספר "פיצרייה קמיקזה". החתול המשפחתי לוהק (לא עליו) לתפקיד הכלב בסיפור המקורי של אתגר קרת. את החתול תוכלו לראות בסלונה לצד מאיירים מקומיים ובינלאומיים, במסגרת התערוכה של סטודיו comX, עד ה-27.8.05.